זה סלקטיבי, אלקטיבי, אידבידואלי ופסיכודלי. כבר מזמן חשדתי שאני לוקה באיזו תסמונת מאנית-דיפרסיבית, ושלכי תסמכי על העולם. יומיים הייתי בג'ורה, גוש בטטה חסר כוחות (חוץ מעם הילדים, אינשללה, מצילים את נשמתי חבורת המוסקטרים הזאת), ומהבוקר, לא יודעת מה זה (עוד פעם ביוץ?!?!?! שוב ירח מלא???!!!), אני פשוט פנתרה (לא כמו ההוא מהקיבוץ בבלוג של חולמני). מלאת מרץ ועזוז. כתבתי איזה שלושה פוסטים על יום-השואה, מאוד נוגים ומלאים תובנות קיומיות, וכולם נגנזים, כי הם פשוט דוחים אותי לגמרי, חוץ מאחד על סר ניקולס וינטון המדהים. האם מישהו ראה את התוכנית עליו? בנאדם שככה משום-מקום קם והציל כמה מאות של ילדים צ'כים רגע לפני המלחמה ההיא. מעשה גורל מדהים. אבל גם את הפוסט הזה גנזתי למרות שלא דחה אותי דווקא. בקיצור, רק על עצמי לדבר ידעתי (וכל ההמשך...), אבל הלילה דווקא מתוך הצד המואר של הירח.
הצד המואר של הירח? למה מה קרה?
לא, לא מצאתי גבר וזה אכן נאחס. אפילו לא גבר ללילה אחד. אבל אני גם לא רוצה גבר ללילה אחד. לא שווה את המאמץ ולגמור אני יודעת טוב מאוד לבד. לכי תלמדי מישהו את כל הסודות שלך בלילה אחד... ממש חבל על המאמץ.
לא, לא נהייתי עשירה. אפילו את האוברדרפט בבנק לא כיסיתי עדיין - אבל אני תמיד בשאיפה, תמיד אופטימית. יום יבוא (או לילה) והפער יודבק, ספרת האפס תתנוסס על הפתקים של הכספומט. אני מקווה שהיום הזה יבוא לפני שאצא לפנסיה.
ולא, האקס שלי לא משלם מזונות כפי שנקבע. לא לפי ההסכם מלפני 4 שנים, לא לפי ההסכם בעל פה מלפני שלוש שנים, ולא לפי ההסכם שעשינו בקיץ האחרון, אחרי פרשת האוטו וסיני. הוא משלם כמה שבא לו, כמה שיש לו - ובדר"כ אין לו לטענתו. החלטתי לא להתבכיין, זה לא יעזור לי. החלטתי לא לתבוע אותו וכו', כי זה לא יעזור לי, ובטח לא לילדים שלנו. אז מסתבר שאני מאוד הירואית? לא (למרות שיש איזו תחושת גיבורות בכל העסק הזה, כן). אני סה"כ שילוב של פחדנית ומציאותית, ובעיקר - וזה מה שחשוב - אני רוצה להשתחרר מהתלות הכלכלית בו. הבעיה שזה גם מה שהוא רוצה. אז אם הייתי ילדותית ואינפנטילית (שזה אותו דבר, אבל רציתי להדגיש), הייתי דופקת את החיים שלי ולא מרוויחה מספיק כסף כדי לדפוק אותו. ממש אידיוטי, אבל אני בטוחה שיש הרבה (א)נשים שעושות כך. אז החלטתי, למרות העניין הפראדוקסלי מעט - להתייחס לחוסר התשלום שלו כאל בעיטה (כלפי מעלה) בתחת, וכאל דחיפה עזה להרוויח יותר כסף. אז המטרה שלי היא שתוך שנה ארוויח פי שניים ובאמת לא אצטרך את הכסף שלו. שיחנק.
אז מה עוד גורם לי להיות על הצד המואר של הירח הלילה?
הייתי עסוקה כל הימים האחרונים: עבודה, לימודים ומשימות לקידום העבודה. יש המון דברים לעשות, לכתוב, להגיש, לארגן ואני פשוט עושה אותם. בין לבן אני גולשת (או מוטב לומר בכנות - נופלת) להצצות מתארכות מדי למחשב. ברור שאני אדם התמכרותי לחלוטין, ואם זה לא אלכוהול, שבזמנים אחרים וודאי היה הופך לאחד מידידי הטובים ואם זה לא יחסים אובססיביים עם מישהו (אני "נקיה" כבר כמה חודשים...), אז זה המחשב. מושך אותי, כובל אותי, מערפל את חושי, משבש את זמני, מעורר אותי במקומות לא רצויים, מהפנט אותי לעוד ועוד ועוד. זה שיט אמיתי. אז בנוסף לכל מה שכתבתי ועשיתי והכנתי היום, גם גלשתי למחוזות מעט אפלים, אבל הנה - אני סוגרת את החלון ויוצאת משם. רואים? מה הבעיה להתנתק?...
הצד המואר של הירח:
להיות חופשיה. ממה בעצם? כנראה חופשיה מלחפש, להצטרך, לכמוהה. לגבר כמובן. לא שאני לא רוצה - רוצה בטח. אבל יש גם משהו חופשי ומשוחרר כשאין וכשלא מחפשים. נגיד כשהיינו בכנס הג'אגלינג לפני שבוע ומשהו הייתי יותר חופשיה, אמיתית ומאושרת מאשר בפעמים קודמות או במקומות דומים, כי פשוט לא חיפשתי ולא הייתי עסוקה באיך אני נראית, האם הפטמות שלי זקורות בכל רגע נתון, במידה ומישהו בדיוק יסתכל והאם המכנסיים מתאימות לצבע העגיל ועוד כל מיני ניג'וסים שכמובן אכחיש בכל תוקף שאני נוהגת לעשותם בדר"כ במידה ומישהו יתהה: "אני?!?!?! מה פתאום! אני תמיד טבעית, תמיד רגילה, תמיד לא מחפשת".
זוכרים את האישה ההיא מהמסיבה שאמרה לי "שהיא לא מחפשת" ולא האמנתי לה? אז היום אני מסירה את הכובע בפניה. כן, יש דבר כזה. גם אני לא חיפשתי הפעם. אוקי, קצת, אבל באמת קצת. לא 80-90% חיפוש, אלא אולי 5-10% חיפוש. ככה הצצות כלליות לבירור האם יש למה לטרוח, וחוסר מאמץ ופאסיביות נינוחה גם כשנימצא איזה אובייקט סביר. זה מרגיש חופשי, אם כי קצת בודד בסופו של היום, או בשעות הלילה הקטנות. האישה ההיא מהמסיבה, פגשתי אותה שם בכנס. כמעט רציתי לספר לה איך השמצתי אותה, איך לא האמנתי לה אז בכלל, ואיך הנה, שנה אחרי, אני במקום כזה גם: באתי להנות, להיות עם חברים, לשחות, ללהטט, לנוח, להיות עם הילדים, לראות הופעות, פשוט להנות ולא לחפש! זאת היתה תחושה נעימה. אבל לא סיפרתי לה. מי יודע, בעוד שנה הכל שוב יתהפך....
ולשם האיזון, וכדי שלא אצא באמת איזה צדקנית נזירית כזאת פתאום, החוסר כואב. ומי שיודעת על מה אני מדברת - יודעת! החוסר במגע, בליטוף, בחיבוק, בנשיקות. החוסר בשייכות, בריגוש, בקירבה, בהתכרבלות. או אלוהים אני מתגעגעת לנשיקות כל כך, להבל הפה, לעיניים הקרובות, לטעם ולתוחושה של הלשון.. אבל זה לא פוסט פורנוגרפי, ואני גם לא רוצה להשתפך כאן, אלא להיות כנה כי זה מה שמעניין אותי בכתיבה פה. זה חסר. זה כואב בעור, זה כואב בבטן, וזה חסר מאוד. אני לא מיואשת, אני קצת מרירה ומתוסכלת. שומעת חברות שלי ומכרות גרושות על ימין ועל שמאל שמחפשות, שלא מוצאות, שפוגשות ומתאכזבות. מה הסיכוי שגבר בגילינו או קצת יותר מבוגר (או צעיר, אם תשאלו אותי), ירצה להכנס למערכת יחסים רצינית עם גרושה בת 40 פלוס, שיש לה בטן לא מי יודע שטוחה, וזוג שדיים שילדו והניקו וסתם מושפעים מגנים מזרח-אירופאים מחורבנים במובן הקייט-מוסי, אמא לשלושה ילדים שדומיננטיים מאוד בחייה, וגם עבודה, חברות, דעות, הרגלים, דרישות ונוירוזות? אני לא הייתי קופצת על העגלה הזאת...
אבל שוב אני נגררת למכור את עצמי ולילל על מר גורלי שאףחד גברי ומסוקס לא רוצה אותי. ובעצם זאת גם לא כזאת חוכמה - אףחד גברי ומסוקס גם לא רואה אותי ולא פוגש אותי בשום מקום, כי אני בבית, בעבודה ובדרכים וכי אני כאמור - לא מחפשת. נפלתי בפח בקיצור.
הצד המואר של הירח: לפעמים בלי סיבה נראית לעין זה פשוט מאיר.
אולי מחר אפילו אצליח ללמוד למבחן.
הו, איזה קטע: גמרתי לכתוב את הפוסט ששמו יהיה "הצד המואר של הירח" והלכתי לי לגוגל לחפש תמונה של ירח לשים פה, וגיליתי את זה: http://www.kan-naim.co.il/artical.asp?id=4623&cid=303. איזה פיספוס אבל איזה יופי. הפעם באה 28-29 באוקטובר. אנחנו נהיה שם!
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
