מצאתי עבודה זמנית וזה היה לגמרי ספונטני. בינתיים אני מרוצה. העבודה מסיחה את דעתי וככה יש לי פחות זמן לחשוב. אני אוהבת את זה.

גברים ממשיכים להוכיח לי כמה הם שטחיים ולא רציניים. הם טועים אם הם חושבים שאני פה כדי לספק את הצרכים שלהם. אני רוצה שיכבדו אותי ואני חושבת שמגיע לי מישהו טוב.

מנסה לשמור על אופטימיות ולא להישבר למרות שיש רגעים שפשוט מתחשק לי לפרוץ בבכי. מצד שני יש את הקול הזה בראש שאומר לי לא לוותר. רוצה מאוד להאמין שמתישהו הכל יסתדר.

כל הזמן רודפת אחרי חלומות

מרגישה שאין לי כבר כוח

לא יודעת איך להמשיך מכאן ומאיפה לשאוב את הכוחות

כרגע רק מתחשק לי לבכות ולשחרר את כל המועקה והכאב

חג שמח...

אני כל הזמן מנסה להדחיק עוד ועוד קצת את כל המחשבות על זוגיות

השאלה היא האם זה באמת מועיל או שרק הופך את זה ליותר גרוע ויום אחד זה פשוט יתפוצץ לי בפרצוף?

אני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי שכל דבר מגיע בזמנו ושכרגע יש דברים הרבה יותר חשובים מזה, אבל מצד שני יש לי הרגשה שאני מנסה לעבוד על עצמי.

אני מסוג האנשים האלה שקשה להם להיות לבד וכל הזמן זקוקים לתשומת לב וגם אם אמשיך להתעלם, סביר להניח שזה לא ישתנה.

כל הזמן שואלים אותי אם יש לי חבר וכשאני עונה בשלילה, שואלים אותי איך למישהי כמוני אין חבר ובאמת שאין לי תשובה מספיק טובה.

תמיד הייתי מחוזרת, אבל זה אף פעם לא היה עובר לשלב הבא. אולי אני בררנית מדי, אולי אני מפחדת ממחויבויות, אולי אני מפחדת להפיל את החומות שבניתי במשך כל כך הרבה זמן.

אני רוצה להיות נאהבת. אני רוצה שיגידו לי דברים יפים, שיהיו מוכנים להתאמץ בשבילי, שידאגו לי...

הלוואי שהייתי לוקחת יותר סיכונים ומפסיקה לברוח כל הזמן..