ראיתי אותך אז במסיבה, לא יפה או ססגונית אבל אמיתית. ראיתי אותך ואת לא ראית אותי.  

תמיד ידעתי להיטמע בקהל אבל הפעם זו בטח טעות, אמרת לי שחשבת עלי אבל היית עם השני, אמרת לי שאת עדיין מתעוררת בלילות. וגם אני. אמרת המון דברים אבל לא התכוונת אליהם באמת, עובדה, תראי מה עשית.

חזרנו לדבר וזה רק כואב יותר, לשלוף אותך מתוך מגרות הלב שכבר חשבתי שסגרתי, מייסר אותי כל יום מחדש. אני כבר חשבתי שנעלתי את ההסטוריה הזו במגרה אפלה ואני לא אצטרך את המפתח יותר אבל את באת וריסקת את הדלת בכוח, באת והראת לי שאין שיכחה.

אני לא מבין עכשיו ומעולם לא הבנתי, מה יש בך שמסובב לכולם את הראש, למה תמיד כשאת שם את משנה את כולם מקצה אל קצה? למה כשאת נוגעת במישהו זה לא עוזב אותו לעולם?

אני לא הייתי הראשון וגם לא האחרון אבל הייתי שם.

את זוכרת?

כי לי את לעולם לא תצאי מהראש...