רכבת הרגשות דוהרת במורד הכרתי,

מכיר את תחנת המוצא אבל לא היכן היא תעצור.

השבוע נפרדתי מחברה שלי. חברה שהייתי איתה 5 חודשים. 5 חודשים עם בחורה אבל עדיין חושב עלייך כשאני לבד. עדיין כשאני יושב במיטה הקרה ומחפש מישהו לשתף במחשבותיי זו את שעולה לנגד עיני.

זה לא החיוך והמבט הכובש, זה לא הגוף המדהים ולא העיניים. זו את.

זה הראש והמחשבות שעוברות בו, אלה השאלות שגורמות לי לחשוב ביותר היגיון, זה ההקשבה, זו הקבלה וההבנה, זה השקט הפנימי והתסבוך העצמי שלא יותר קטן משלי ושעוזר לי להיכנס לפרופורציה. התובנות הפנימיות שאני יכול להגיע אליהן רק איתך. זה כשאני מרים את הטלפון ושומע את הקול שלך אני כבר מבין איך עבר עלייך היום. זה הגמגום הקל אחרי שאלת "מה שלומך" שמסגיר את הכול. כי כבר מכירים אחד את השנייה מבפנים החוצה.

כמו ילדים קטנים שיחקנו באש, ונכווינו. נכוויתי אם לדייק. פעם חשבתי שאת מרגישה כמוני ושאת רק צריכה להבין שהפחד שיש בך הוא מיותר. היום אני מבין שטעיתי, שזה כבר לא יהיה אותו דבר. כמו עש ללהבה נמשכתי אלייך, ואת כילית אותי עד שכלום לא נשאר.

לא נשארה בי יותר אהבה, לא לאחרות ואולי גם לא אלייך. אני לא יודע איך אבל התמונה אצלי התחילה להשתנות. כבר לא חושב עלייך כל יום ולא מעריך כל שנייה שאני רואה אותך. כבר לא מחפש אותך במסיבות והלב כבר לא מחסיר פעימה כשהשם שלך מופיע בטלפון. אני כבר לא הסמרטוט שרודף אחרייך לכל פינה, כבר לא הטיפוס שלך.

והיום אני מבין שכנראה זה לא ילך בינינו. שכנראה לא יהיה לנו העתיד כמו שחלמתי עליו חודשים.

ובכל זאת זה עצוב...

10 חודשים אני מנסה להוציא אותך מהראש שלי. ועכשיו כשאני חושב שהצלחתי עולות בי ים של שאלות חדשות. ועכשיו, כשבחיים שלי קשה לי בכל כך הרבה תחומים אחרים, אני מבין מה היה לנו לפני שאמרנו שאנחנו אוהבים. אני מבין שיש חברויות שאסור לוותר עליהן. אני מבין שיש קשרים שנועדו לדורות. אני מבין שכמו מילים חקוקות בסלע ככה הקשר בינינו לא יוכל להיפרם.

אבל מה אני יכול לעשות כדי שזה יצליח?! מה אני יכול לעשות כדי שבפעם הבאה שאני אראה אותך לא יעלו מחדש כל אותם הרגשות שמציפים אותי בחודשים האחרונים?

אנחנו חייבים להיפגש.

אבל אסור...

אני חייב לדבר איתך.

אבל מפחד...

אני חייב שתעזרי לי.

אבל מה אם אפגע...

אני לא יודע מה לצפות ממך.

אז מה את רוצה...

אנחנו חייבים לחזור ולדבר.

ואולי לא...