להגיד בוקר טוב למחשב שיושב מולך לעולם לא יהיה מספק כמו להגיד בוקר טוב לאדם שישנת איתו בלילה.

אני זוכר ימים שבהם יכולתי להגיד לך בוקר טוב, ואני זוכר את הימים בהם לא הייתי צריך לעשות את זה וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לנשק אותך. אני זוכר איך ידעת את כל מה שעבר עלי, וגם אם לא סיפרתי את כל הפרטים ידעת איך אני מרגיש וזה היה מספיק תמיד.

פעם היה לי אותך כדי שאוכל לדבר איתך, פעם היית לידי ועזרת לי עם הקושי שבחיי. ידעת להקשיב ולהבין את הרגשות, ידעת להפנים ולתת גם עצות. ידעתי שאין בעיה שלא אוכל לפתור בעולם כשאת היית לצידי.

והיום, כשהעולם כמו שהיכרתי אותו מאיים לסגור עלי, ופעם ראשונה מזה זמן רב אני מתוסכל יותר מדברים שלא נוגעים בך מאשר מאלה שכן, אני לא יכול להרים את הטלפון אל מי שהייתה החברה הטובה ביותר שלי כדי שתחזקי אותי. היום אני לא יכול לפנות אלייך כדי שתקשיבי ואולי אפילו תתני גם עצה.

אז ככה אני מוצא את עצמי כותב מכתבים אל עולם של אלקטרונים ולא מוצא נחמה שאולי הייתי יכול למצוא בעולם האמיתי...