עוד לילה בפאב חשוך בתל אביב. מוקף בחברים אבל בפנים עדיין לבד.

אני לא מבין את הצורך להיות נאהב, אני מרגיש כבר הרבה זמן את החוסר הזה במישהי שתהיה שם איתי כשאני צריך אותה. אני יודע שאת לא יכולה לתת את התשובה הזו בשבילי אבל אני ממש חייב את הבחורה הזו.

זה לא תמיד את וזו לא חייבת להיות את אבל כמו שאת אומרת שאת צריכה להיות נאהבת ואת צריכה להרגיש שייכת אז ככה גם אני. אני חייב את ההרגשה הזו של קשר, ההרגשה של ההשלמה והחברות. הרגשה שיש שם תמיד מישהו בשבילך ושאין זמן שבו אני אהיה לבד.

היום אני כבר לא מצליח להרגיש ככה יותר. את עוברת מבחור לבחור ובדיוק כמוני מחפשת את התשובה בערבים מקריים שנגמרים במיטות זרות. אולי הבחור שהתקשר אליך מדרום אמריקה באמת מתגעגע ואולי הוא סתם מצא את המספר שלך בכיס והחליט שהוא לא רוצה להיות לבד כשהוא יחזור. אבל את צריכה לבדוק עם עצמך אם הוא הביחד שלך, אם הוא יוכל לספק לך את מה שאת צריכה, כי כרגע הוא סתם חלום רחוק.

אני מסתובב בעוד פאב חשוך בתל אביב מסתכל סביבי ומנסה להבין את תחושת הביחד ההמונית הזו שיש לכולם. היא לא מגיעה מהראש אלא מהלב. חצי מיליון אנשים חיים בתל אביב וכולם תמיד נדחסים בערב לאותם פאבים, הם אוהבים את הצפיפות כי היא נותנת להם את הביחד שלהם. הם מרגישים נאהבים כשבחורה יורדת להם בשירותים. הם מרגישים נאהבים כשהם רוקדים צמוד עם מישהו. הם מרגישים נאהבים גם רק כשהם מקבלים חיוך. האם כולנו בעצם מחפשים את אותו הדבר אבל חלקנו מוצאים את הנחמה היחידה באפקט העדר הזה כל ערב? האם בן אדם בתוך קהל יכול להרגיש לבד?

הוא יכול.

היום הבנתי שאת התשובות למחסור שאני מרגיש אני לא אוכל למצוא בעוד מסיבה רגילה עם כל האנשים שאני מכיר. היום הבנתי שאני צריך למצוא את התשובות עמוק מתוך הלב ולהוציא אותן החוצה. אני התחלתי כבר לחפש את הדבר שייתן לי אושר ועדיין אני חושב עלייך.

אולי מחר אני אצליח להוציא אותך מהראש.

לילה טוב...