מזג אויר של קיץ תמיד מזכיר לי את חיי.

זה מתחיל באובך כבד של חוסר וודאות. אתה לא מצליח לראות מטר קדימה ולא מצליח לחזות את מה שאתה עומד להתנגש בו. האובך חוסם את הראייה, את השמיעה ואת דרכי הנשימה. אתה רואה את מה שאתה רוצה לראות, בונה הרים מכמה צללים באפלה. באובך כזה הכול צבוע באותו הצבע, בד"כ זה כתום כזה, ואם להיות ציורי אז נקרא לזה "כתום של חוסר וודאות". הכתום הזה צובע את כל מה שאתה רואה ומסתיר לך את הצבעים האמיתיים של העולם. אתה כבר לא יכול לשפוט את הדברים בצורה אובייקטיבית. אתה לא מצליח לנתח את הדברים בלי להכניס למשמעות שלהם חלק ממך. זה השרב הכבד.

יחד עם האובך בד"כ בא החמסין. אותו שרב יוצא מכל פינה ואתה לא מצליח להיפטר ממנו. גם כשאתה יושב במזגן אתה עדיין אותו בן אדם ובחוץ יש את אותה הטמפרטורה רק שהפעם יש איזה משהו קטן שטיפה מצנן לך את ההרגשה. אתה יודע שאתה הפעלת אותו ושהו מונח על הקיר אבל הוא באמת גורם לך להרגיש כאילו החמסין עבר ועכשיו אתה כבר חושב שיצאת מהאובך, אבל לא, הוא עדיין שם. עכשיו זה כמו המצב הזה שאתה בטוח שאתה כבר מבין את כל מה שקורה לך בחיים אבל בעצם אתה לא מבין כלום, ואת זה אתה תבין אח"כ.

אחרי האובך והחמסין תמיד מגיע גשם. גשם שכיף לראות אותו אבל הוא ממש מגעיל. גשם של הרס עצמי. האובך נמס בתוך הגשם הזה ונופל איתו יחד לרצפה. אין אחרי הגשם הזה את הריח הטוב האופייני לגשם של חורף, זה גשם שרק מוריד את האובך ורק אז אתה מבין שהחמסין לא עבר ובחוץ עדיין חם מידי. אתה רואה שהגשם הזה לכלך את כל מה שאתה מכיר ועכשיו בחוץ יש סתם עוד יום שרב מגעיל רק שהפעם זה בלי האובך של חוסר הוודאות שיסתיר את היום הזה מהעיניים של כולם.

תוציאי אותי מהאובך...