קרה לכם פעם שעמדתם על פסגה של הר וכל מה שהצלחתם לראות זה את הפסגה של ההר הבא?

לי זה קורה הרבה יותר מידי...

כשהייתי קטן הייתי מתחרה על אופניים. אני רכבתי על זוג אופניים נהדר שקנינו במיטב כספנו באותו הזמן. הייתי מתאמן 3 פעמים בשבוע, לחימום מטפס את הר הכרמל ורק אז מתחיל את האימון. נתתי את כל המרץ שלי לספורט הזה, אהבתי את המאמץ, אהבתי את ההרגשה של השרירים השורפים ואהבתי את ההתרגשות שבתחרויות. אפשר להגיד שכבר אז הייתי מכור לאדרנלין אבל אני מאמין שזה התחיל הרבה יותר מוקדם.

בתחרויות עצמן לא היו הרבה אנשים, אני חושב שכמעט לכל התחרויות האזוריות היינו מגיעים כ 30 חברה משכבת הגיל שלי, אז יצא שהכרתי את כל החברה כמעט וכל מרוץ הייתי פוגש ומתמודד מול אותם אנשים. אם היום אני אסתכל אחורה אני אראה את כל התחרויות שזכיתי בהן ואת הגביעים שמונחים לי על המדף בבית ואני אוכל להגיד לעצמי שהייתי לא רע, אפילו די טוב. אבל אז הכול היה שונה.

אני יושב עכשיו בדירה ממוזגת בת"א ונזכר איך זה היה להיות ילד בן 13 שכל מה שהוא רוצה וחושב עליו זה לנצח במרוץ הזה. לעמוד עם האופניים על קו הזינוק צפוף בין כל האנשים. לשמוע את השופט אומר "30 שניות", לעלות על האופניים, לתת מבט אחרון למי שסביבי כדי לדעת ממי להיזהר בזינוק כדי שלא ניפול, לקחת נשימת אוויר עמוקה, להרגיש את הלב כבר מתחיל לדהור ואת השרירים נמתחים, לנגב עוד טיפת זיעה שמתעקשת עכשיו לנזול לי על המצח, "10 שניות", לחבר את הנעליים לדוושה הימנית, "5 שניות", נדמה שהרוח עוצרת וכל האוויר עומד, "3", כל הקהל עומד ושותק, "2", מוריד את הראש ומתכונן לזינוק, "1", הלב מגיע לקצב שיא, השרירים נמתחים בלי שאני אחשוב על זה, יש רק שקט, מחכה לשמוע את הצופר שיזניק את כולנו לחצי שעה של כאב טהור.

וככה כל שבת שלישית הייתי מתייצב על הקו ומתחרה עם האנשים שלאט לאט למדתי להכיר ולכבד. במהלך התחרות עצמה אין יותר מידי מחשבות שעברו לי בראש, אין חברים, אין משפחה, אין לימודים, אין דאגות. הראש מתנקה מכל מחשבה שלא עוזרת לו להתמודד עם האתגר העצום שהוא ניצב לפניו ומתעסק בהישרדות פשוטה וחייתית.

השניות האחרונות לפני הסיום היו מוקד המחשבות הבא. תמיד שם מצאתי את עצמי עם אותם אנשים מסביבי. אנשים כמוני שבאו כל שבת שלישית להתחרות על הגביע. אותם אנשים, אותה דבוקה של מתחרים שכל אחד מהם נותן את כל מה שיש בו כדי לנצח. ואני תמיד הייתי שם, בדבוקה הראשונה, מתלבט מתי לפרוץ, אחרי מי לנסוע כדי שהרוח לא תפריע לי, כמה הגוף שלי יכול עוד לתת, כמה עייף נראה האיש שלידי, למה הוא התחיל לפרוץ עכשיו, להוריד הילוך, להיעמד, לדחוף בכל הכוח, לא לתת לו לעבור, למשוך עוד קצת, דחיפה אחרונה ומבט מסביב. וכמעט תמיד לא הייתי שם ראשון.

וכאן אני מגיע להרגשה המסריחה באמת. התסכול. כל פעם כזו שאני רואה את האדם שלפני חוצה את קו הסיום ראשון עשתה לי צביטה בלב, כל פעם כזו שאני מבין שכל המאמץ היה לשווא ואני מתחיל להתעצבן על עצמי. איך לא היה לי יותר כוח, איך לא נתתי מעצמי יותר, איך ואיך ואיך. אבל כל זה לא היה יכול לשנות את העובדה שברוב הפעמים סיימתי במקום השלישי או הרביעי. וידעתי את זה כמעט מראש כי הכרתי את האנשים שאיתם אני מתחרה ותמיד אלא היו אותם אנשים שם על הפודיום לידי, רק המקומות שלנו התחלפו לפעמים.

ההרגשה הזו, של חוסר סיפוק, של התנפצות השאיפות, אכזבה מעצמך. היא הייתה מה שליווה אותי אחרי כל אותן התחרויות. ההרגשה הזו מפרקת אותך מבפנים ואוכלת אותך חי. אני ציפיתי מעצמי להצליח, שאפתי למקום הראשון ויצאתי רביעי, אפילו בלי גביע. התסכול פשוט הולך ונבנה.

את ההרגשה הזו אני היום מכיר מכל תחומי החיים שלי. אני אף פעם לא מצליח להיות מרוצה מההישגים שלי. אני לקחתי את כל מה שאני עשיתי עד היום אל הקצה של היכולות שלי וניסיתי להיות הכי מקצועי במה שאני עשיתי. הגעתי למקומות שמעט מאוד אנשים עמדו בהם והצלחתי לעבור דברים שלא הרבה עברו לפני או יעברו אחרי. ובכל זאת – יש שם מישהו לפני שיותר טוב ממני, יש שם מישהו אחר שמנצח. וזו ההרגשה הכי מתסכלת שיש לי.

אני גדלתי על האמונה שהחיים זה כמו אופניים. כשאתה לא צריך להתאמץ והרוח נושבת לך בפנים ונעים לך, כנראה שאתה בירידה. את הדברים שהרגשתי מהם סיפוק השגתי אחרי הרבה מאמץ. כל מה שהגיע אלי בקלות לא באמת נגע בי, לא באמת תרם משהו להרגשה הטובה. אבל זה גם גרם לי לא להעריך את ההישגים שכן הצלחתי להגיע אליהם.

עברתי בזמן האחרון תקופה מאוד קשה אישית. נכנסתי למעגל של תסכול וחוסר הצלחה שרק החמירו אחד את השני. אני לא נתתי לעצמי לראות את ההצלחות שלי בחיים והתרכזתי רק בכישלונות. ניסיתי לתקן כל דבר לא טוב שעשיתי וראיתי את הרע בכל מה שעשיתי. יש שיקראו לזה פרפקציוניזם אבל אני פשוט הייתי עיוור. עיוור לכל הדברים הטובים והיפים, עיוור להצלחות ועיוור להישגים, עיוור לכל מי שהיה שם לידי ולכל העזרה שהם ניסו לתת. ניסיתי לעבור את זה לבד ולהיות חזק אבל ההסתגרות הזו רק הרגה אותי. אפילו עם בחורות ניסיתי לתפוס את זו שהיה לי הכי קשה להשיג, וזה שיגע אותי.

כל אחד מאיתנו שואף להגיע לאנשהו ולהיות מישהו. לכל אחד יש את החלומות הקטנים או הגדולים שלו. אבל האושר האמיתי, הסתבר לי, לא נמצא בהשגת המטרות שלנו כי אנחנו לעולם לא נשיג אותן, כל החיים שלנו אנחנו נמשיך לרדוף אחרי הניצחונות, אחרי ההצלחות הגדולות, ואנחנו לעולם לא נגיע אליהן. לעולם אנחנו נרדוף אחרי הפסגה של ההר הבא באופק. ותמיד יהיה שם הר נוסף שיגיד לנו שיש משהו יותר טוב.

האושר האמיתי לא נמצא במטרה אלא בדרך אליה. מה שאנחנו עושים היום זה החיים שלנו. החיים לא יתחילו אחרי הצבא או אחרי הלימודים או אחרי שנתחתן, החיים זה כאן ועכשיו, היום, בהווה. אם לא נקדיש היום זמן למה שאנחנו אוהבים לא יהיה לנו זמן אחר. אם לא נקדיש זמן לילדים שלנו, לחברה שלנו, לחברים או לעצמנו, הזמן הזה לא יחזור לעולם. אם לא נקום בבוקר ונמצא משהו טוב לעשות היום נלך לישון בהרגשה רעה. אם נקבור את עצמנו בעבודה כשיש בעיות בבית הבעיות רק יחריפו. אם לא נמצא את הניצחון הפנימי שלנו כל יום מחדש לא נצליח לשרוד נפשית את התקופות הקשות בחיים.

אני התחלתי לרשום לעצמי 5 הצלחות שהיו לי כל יום. כל יום לפני השינה אני בודק מה היה לי טוב היום, ממה נהניתי, מה עשיתי טוב ומה נתן לי סיפוק. רושם את זה על פתק קטן ושם בצד. אני יודע שאני לא אצליח לעשות את זה בע"פ ולכן אני כותב.

אני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר, אתם תגלו שהחיים הרבה יותר טובים ממה שהאמנתם שהם.

תמשיכו לחייך,

אדם.