מצחיק למצוא את עצמי יושב וכותב למדיום שגיליתי רק לפני שנה.

מצחיק לראות שהרבה שינויים בחיים שלי הצלחתי לפספס רק כי לא בדקתי אותם.

מצחיק לקבל תגובות מאנשים על איך שאני חי את חיי.

מצחיק למצוא את עצמי מייחל שמישהו יקרא את מכתביי.

אני כבר שנה כותב כאן, פעם בשם אחד ועכשיו באחר. זה משהו חדש בשבילי. פעם הייתי כותב למגירה או לאנשים אחרים. אף פעם לא נתתי למישהו לקרוא את המכתבים שננעלו במגירה...

מה יש בבלוג כזה שגורם לנו להרגיש כל כך לא פגיעים, כל כך אנונימיים אבל בכל זאת שיש לכולנו זהות?

זה לא שלא נפגעתי - אנשים שלא רציתי שיקראו את הבלוג שלי קראו אותו. וזה פגע בי המון...

ולמרות זאת המשכתי לכתוב.

יש משהו באנונימיות המוחצנת הזו, בידיעה שאתה בונה לעצמך מציאות וירטואלית נפרדת, שגורם לי להמשיך ולכתוב כל פעם מחדש. אנשים בודדים מאוד יודעים מי אני באמת, והמצב הזה יישמר, אבל מספר גדל והולך של אנשים אחרים קראו את מה שכתבתי וקראו את המציאות שאותה גיליתי בפניהם. זה מרגש. זה נעים. זה נותן הרגשת סיפוק ושמחה מסויימת.

ההרגשה היא כמו ללכת לפסיכולוג שמציב לך שאלות וכל שאלה פותחת בפניך אפשרויות חדשות שלא גילית קודם.

הכתיבה היא תרפיה בפני עצמה אבל לכתוב ולדעת שיקראו את זה, אפילו שרק מישהו אחד יקרא את זה, זה כבר עולם אחר. עכשיו אתה מחכה לשמוע מה העולם יגיד, מה יענו לך, מה יציעו, איך יבקרו. הציפייה הזו גורמת לי לרצות להמשיך לכתוב ולהמשיך לחשוף את חיי.

וככה אני מוצא את עצמי על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון, שבין אמת למטאפורה, שבין חשיפה להיפגעות...

בטח עשו על זה עשרות מחקרים,

אני, את שלי, עדיין חוקר...

לילה טוב.