רגעים קטנים בחיים מצולמים ומקבלים משמעות.

תמונות של אושר ושמחה, של עצב ואכזבה.

כל תמונה נותנת לנו לגלות חלק שהיה בנו פעם.

היה, והיום כבר לא.

אתמול נמחקו לי שבועיים מהחיים.

נגנבו אם להגיד את האמת, יחד עם הדיסק שהם היו שמורים עליו.

בערך 2000 תמונות.

אני לא יכול להתחיל לתאר את העצבנות שעולה בי מאתמול.

יש אנשים שלוקחים את הצילום בתור תחביב יפה לשעות הפנאי – לתעד את הסביבה שלהם, את החברים, המשפחה, את המראות שהם רואים. אני מנסה לרוב לתת לתמונה משהו נוסף, לתת לה את התחושה שאתה שם עכשיו. לצלם חלקים גדולים וקטנים של משהו שלם, למצוא את הזווית הנכונה ואת התאורה המתאימה כדי שהחוויה תהיה מלאה. לחכות לרגע המתאים, לתת משמעות לתמונה חוץ מפיקסלים צבעוניים.

ועכשיו כל המאמץ, ההשקעה והשמחה של השבועיים האחרונים נמחקו בידי גנב זדוני!

אני חושב שבעיקר מה שמעצבן הפעם זו הרגשת חוסר האונים – חוסר היכולת לקום ולעשות מעשה שיאפשר לי להחזיר את האבידה למקומה. ממרחק אלפי קילומטרים אני לא יכול לשנות הרבה, והתמונות עכשיו קבורות עמוק בתוך הסמטאות של אדיס אבבה...

איזה מתנת יום הולדת מהנה...

איזה כיף לגדול עוד שנה...