יום ט"ו באב הגיע ואיתו גם המחשבות מתחילות להזדחל.

חשבתי שאהבתי פעם. חשבתי שאהבתי פעמיים. אבל מי יודע מה היא האהבה?

כל חיי ניסיתי להרגיש משהו אבל בעצם לא הרגשתי כלום. יצא לי פעם אחת לחוות משהו אמיתי וגם זה היה רק כדי שהוא יחזור אלי ויוכיח לי שאין דבר טוב שיכול לצמוח מזה. אבל בכל זאת, תמיד רציתי להרגיש.

אני לא יודע מה אנחנו מרגישים כשזה קורא ואני לא יודע למה.

אני לא יודע איך הכול מתחיל. אני לא יודע אם זה מהראש או מהלב.

אני לא יודע למה אנשים מסויימים מרגישים ככה לכל אחד ואני ממש לא יודע למה אנשים מסויימים לא הרגישו ככה מעולם.

אבל אני כן יודע שזה טוב, שזה מציף ועולה במעלה הגב. שזה מחמם את כל פינות הגוף גם כשהיא לא שם.

אני יודע את ההרגשה כי חוויתי אותה פעם.

אני מכיר את הרגש שהיה בי עד לא מזמן.

אבל למה אני לא יכול לשלוט בו?

למה אני לא יכול להחליט שאני אוהב?

למה זה חייב לבוא בזמנים שלו ולכיוונים שלו?

שלא תבינו לא נכון, היא ממש חמודה ומוכשרת. היא נראית מדהימה ואפילו מדברת. כיף לי איתה בכל רגע שאנחנו יחד, אבל משהו חסר.

אני תמיד האמנתי שאין דבר כזה אהבה מושלמת ושאין לנו יכולת להכיל את כל הרגשות שכולם מפנטזים עליהם. תמיד הלכתי ובאתי אל מערכות יחסים ממקום אחר, מהמקום של הרוגע. חיפשתי תמיד את זו שיהיה לי כף איתה ותוכל להקשיב לי וגם לעזור. משהו כמו "החצי השני" רק בלי כל הפלצנות. חיפשתי יותר את ה"עזר כנגדי". מישהי שתראה לי את כל השטויות שאני עושה ביום יום ותגיד לי שאני צריך לעשות אחרת, ומצאתי כאלה והיה לי טוב איתן. אבל דווקא את מה שאני יכול להצביע עליו היום ולהגיד אחורה עליו שאולי זו הייתה אהבה אמיתית, דווקא זה לא בא ממקום רציונלי, זה הגיע עמוק מבפנים ופשוט פרץ אל פני השטח בלי יכולת שלי לשלוט עליו או לתת לו כיוון הגיוני.

והיום,

בחורה טובה הצלחתי למצוא.

מערכת יחסים נפלאה כבר בניתי.

ואני, נשאר לי רק לחכות לרגשות.

אז אני מחכה...

עוד דקה את תיכנסי בדלת,

עוד דקה של מחשבות.

עוד דקה עד שהתמימות נגמרת,

עוד דקה של שתיקות.

עוד דקה אחרונה שיש לי להתחרט,

עוד דקה לחשוב שנית.

עוד דקה ואני מת,

עוד דקה וכאילו לא היית.

הפרפרים מכים בבטן,

הראש חושב כפול,

את בדרך הנה,

הנה הצלצול...