מאז ומעולם הייתי מבולגן.

אני זוכר את עצמי עוד ביסודי עם חדר שכולו הפוך, עם מחברות שהנושאים שלהם מתערבבים באמצע ועם יומן שכל שנה הזכרתי לעצמי לכתוב בו אבל שכחתי אחרי שבועיים. עוד ביסודי ידעתי שאני אצליח להתחמק מהצורך לסדר לעצמי את החיים כל עוד אני אצליח במה שאני עושה.

היו, כשהחיים הם כבר לא בית ספר יסודי אני מתחיל להצטער שלא הקשבתי למורה תקווה ולאמא.

אם להודות בעובדות – הזיכרון שלי נוראי. אני לא זוכר ימי הולדת, מספרים, שמות, אנשים בכלל, למי הלוותי את הספר האהוב עלי (דיקלה תחזירי לי אותו!) ומה אני צריך לעשות מחר. זה הגיע לרמה כזו שכבר אנשים מכירים את זה וסולחים לי על זה. אני חושב שזה שסולחים לי זה האסון הכי גדול כי אז אני ממשיך לעשות את מה שאני יודע שפוגע בכולם אבל לא מודע לזה.

למרות הזיכרון הנוראי הצלחתי לשמור על תכונה מאוד שימושית, כשאני אחראי על פרויקט אחד או כשאני עושה משימה אחת אני אעשה אותה על הצד הטוב ביותר. אני לא אשכח, אני לא אחתוך פינות ואני אוציא את המקסימום מעצמי ומהאנשים שסביבי כדי להצליח במשימה.

היום זה כבר לא מספיק.

הכל טוב ויפה כשצריך להתמודד עם דברים בצורה טורית. לדוגמא, עבודה להגיש, להכין פרזנטציה, להיות אחראי על פרויקט גדול בעבודה, לערוך סרט. כל אלו אני יכול לעשות בלי בעיה. הבעיות שלי מתחילות כשאני צריך לעשות את כולם ביחד. בגלל שאני לא מסודר אני מתחיל מאוד מהר לאבד כיוון. מחשבות של נושא אחד דולפות לי אל הנושא השני, כשאני מרוכז במשהו אחד אני מקבל רעיונות על האחר. בצורה הזו אני לא מצליח לעשות כלום. אני לא מזיז את העבודה למקום הנכון והכל נאבד לי בין האצבעות.

היום החלטתי להיות יותר אפקטיבי.

פעם ראשונה בחיים שלי התחלתי לעשות לעצמי משימות ולסמן מה מהן ביצעתי. לכל משימה אני הולך לתת זמן ואנשי קשר שאיתם אני צריך לעבוד. אני אסדר אותן לפי סדר חשיבות ודחיפות ואטפל בהן לפי סדר זה.

רוקנתי את תיבת הדואר הנכנס ואני מתכוון לשמור עליה ריקה ולטפל בכל מה שיכנס שם. תיבה מלאה גורמת לי לא לראות את הדברים החשובים שמגיעים אלי וככה אני מפספס הרבה פרטים חשובים. תיבה ריקה גם אומרת שביצעתי את כל המשימות שהייתי צריך לבצע.

התחלתי לנהל לי את הזמן בצורה יעילה יותר, לקבוע רשימת משימות יומית ולעמוד בה. את המשימות מהסעיפים הקודמים אני סוקר כל ערב ומחליט מה אני הולך לעשות למחרת. מה שנכנס מקבל זמן לביצוע ואם צריך אז גם טלפונים.

ההחלטות האלו מאוד קשות עבורי כי אני לא רגיל לעבוד ככה אבל אני מקווה שבצורה הזו אני אוכל לשנות את ההרגלים הרעים שיש לי עד היום ולנסות להוציא מעצמי את המקסימום.

אני מקווה שבעוד חודש אני אוכל להגיד שעברתי את החודש הראשון.

אני מקווה לא לשכוח שוב.

לילה טוב.

מצחיק למצוא את עצמי יושב וכותב למדיום שגיליתי רק לפני שנה.

מצחיק לראות שהרבה שינויים בחיים שלי הצלחתי לפספס רק כי לא בדקתי אותם.

מצחיק לקבל תגובות מאנשים על איך שאני חי את חיי.

מצחיק למצוא את עצמי מייחל שמישהו יקרא את מכתביי.

אני כבר שנה כותב כאן, פעם בשם אחד ועכשיו באחר. זה משהו חדש בשבילי. פעם הייתי כותב למגירה או לאנשים אחרים. אף פעם לא נתתי למישהו לקרוא את המכתבים שננעלו במגירה...

מה יש בבלוג כזה שגורם לנו להרגיש כל כך לא פגיעים, כל כך אנונימיים אבל בכל זאת שיש לכולנו זהות?

זה לא שלא נפגעתי - אנשים שלא רציתי שיקראו את הבלוג שלי קראו אותו. וזה פגע בי המון...

ולמרות זאת המשכתי לכתוב.

יש משהו באנונימיות המוחצנת הזו, בידיעה שאתה בונה לעצמך מציאות וירטואלית נפרדת, שגורם לי להמשיך ולכתוב כל פעם מחדש. אנשים בודדים מאוד יודעים מי אני באמת, והמצב הזה יישמר, אבל מספר גדל והולך של אנשים אחרים קראו את מה שכתבתי וקראו את המציאות שאותה גיליתי בפניהם. זה מרגש. זה נעים. זה נותן הרגשת סיפוק ושמחה מסויימת.

ההרגשה היא כמו ללכת לפסיכולוג שמציב לך שאלות וכל שאלה פותחת בפניך אפשרויות חדשות שלא גילית קודם.

הכתיבה היא תרפיה בפני עצמה אבל לכתוב ולדעת שיקראו את זה, אפילו שרק מישהו אחד יקרא את זה, זה כבר עולם אחר. עכשיו אתה מחכה לשמוע מה העולם יגיד, מה יענו לך, מה יציעו, איך יבקרו. הציפייה הזו גורמת לי לרצות להמשיך לכתוב ולהמשיך לחשוף את חיי.

וככה אני מוצא את עצמי על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון, שבין אמת למטאפורה, שבין חשיפה להיפגעות...

בטח עשו על זה עשרות מחקרים,

אני, את שלי, עדיין חוקר...

לילה טוב.

תמיד בראש השנה אני מוצא את עצמי עושה מעין "סיכום עולמי" למה שעבר עלי בשנה האחרונה.

הכוונה היא לעשות משהו כמו סדר בית, לעבור על כל האירועים שהיו לי בשנה ולנסות להבין איך הם השפיעו עלי, מה בנה אותי ומה הרס אותי. מה ריגש ומה עיצבן. מתוך כל האירועים האלו אני מוצא את עצמי ומנסה להחליט מה אני רוצה מעצמי לשנה הקרובה.

השנה האחרונה הייתה שונה ומיוחדת.

אני חושב שבשנה האחרונה עברתי תהליך מאוד מורכב של התמודדות עם רגשות שלא הרגשתי אולי מעולם ועם אכזבות שבטוח לא פגשתי אף פעם. התהליך הזה עזר לי לגלות את עצמי ואת מה שאני מחפש בעולם, הוא עזר לי לפתוח את הלב והנפש מחדש ולשאול את עצמי שאלות שלא זכרתי שאני יודע לשאול. זה לא היה תהליך פשוט והוא היה גם מאוד כואב, אבל הוא היה שווה כל רגע. זה יהיה נדוש להגיד "הכול לטובה" אבל באמת, כל מה שאני יכול להגיד על עצמי זה שמכל הכאב יצא טוב.

אחרי שחשבתי שאני לא אוכל לאהוב בחורה אחרת, אחרי שהאמנתי שאין עוד אישה כמוה בעולם הצלחתי לצאת מהסרט המטופש הזה ועוד עם רווח אישי לא קטן. חזרתי לחשוב, חזרתי לכתוב, חזרתי להכיר את עצמי ואת הסביבה. חזרתי לשאול שאלות ולתת לעצמי תשובות על כל מה שלא ידעתי. חזרתי לחקור ולנסות להבין. חזרתי לחיות.

הרבה פעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בבורות שחורים שאנחנו לא יודעים איך לצאת מהם. הרבה פעמים אנחנו יודעים להכניס את עצמנו לתסבוכת מחשבות שאנחנו בונים על כלום. במקרה הזה לא הצלחתי לאהוב, או ליתר דיוק לא הצלחתי שיאהבו אותי חזרה באותה מידה שאני אהבתי. זה שיגע אותי ועיצבן. אני בחרתי להתמודד עם זה בדרך לא טובה, ניסיתי לחפור ולהבין בתוכי מה לא היה בסדר ומה הייתי יכול לעשות יותר טוב. אבל בעצם חייתי בעבר. לא הצלחתי להשלים עם העובדה שאין סיכוי שמשהו יחזור לקדמותו ושאני אחיה איתה "בעושר ואושר". רק כשבאמת נפל לי האסימון שזה לא יקרה הצלחתי באמת לצאת החוצה ולראות את העולם, הצלחתי להבין מה עבר עלי עד אותו הרגע.

דרך ההתמודדות עם הכישלון הזה ועם הרגשות האלה אני למדתי המון על עצמי ועל מה מוביל אותי בחיים. הבנתי שגם אם אני לא מודע לזה אני מובל ע"י הרגשות שלי. גם אם הייתי רוצה להאמין שאני בן אדם רציונאלי ושאני חושב על כל דבר שאני עושה מקרה כזה פשוט טורק לך את הדלת בפרצוף ומוכיח לך שבסוף הרגשות הם אלו שיובילו אותי בחיים. אז מכאן כל מה שנשאר זה להקשיב קצת ללב.

ניסיתי לאחרונה באמת להקשיב לרגשות שלי. להבין מה מניע אותם ומה גורם לרגשות שמחה או עצב, אושר או דיכאון. רגשות כאלה שעולים לפעמים בלי סיבה פתאום קיבלו משמעות כששאלתי את עצמי מאיפה הם מגיעים. גיליתי את הדברים הקטנים שקורים לי ביום יום שגורמים לי להתאכזב או לשמוח. למדתי לשלוט על מה שקורה לי בעזרת ניתוח של הרגשות שצפים בי.

הרבה פעמים אני מצאתי את עצמי מתעצבן ולא הבנתי למה. התחלתי לנתח את האירועים שגרמו לזה. כל פעם שהרגשתי שאני מתחיל להתעצבן עצרתי לרגע, לא עניתי, ואמרתי לעצמי בלב "שים לב, זה אירוע" ועכשיו ניסיתי להבין מה גורם לי לעצבים, האם זה הרגשה שמזלזלים בי, האם זה הרגשה שמנסים לדפוק אותי או שפשוט טון הדיבור של האיש שמולי גורם לי לא לרצות להקשיב לו. מכאן הדרך כבר קצרה כי רוב הפעמים לא באמת מזלזלים בי ולא רוצים לעשות לי שום דבר רע, רק רוצים לעזור אבל בדרך זה נשמע פחות טוב.

ההבנה הזו שניתן לשלוט ברגשות ע"י ניתוח הגורמים שיוצרים אותם היא זו שנתנה לי המון כוח להמשיך קדימה ויכולת לשלוט על הגורם האמיתי שדוחף אותי בחיים.

אני ממליץ לכולם לנסות את זה לקראת השנה החדשה, לנתח לפחות פעם ביום את ההרגשה שלנו, לעצור כשאנחנו מרגישים משהו לא טוב שעולה בבטן ולהבין שבעצם זה אנחנו שמנתחים את המצב בצורה עקומה ושבעצם רק מנסים לעזור לנו. מישהו שצועק עלינו עושה את זה רק כי הוא לא בטוח במה שהוא אומר או בגלל שהוא לא מסוגל להתמודד עם איזה אמת שאנחנו מציגים בפניו. ברגעים כאלה אני מנסה לדבר בשקט ולהחזיר את השיחה לקווים רגועים, לא להעלות את הטון יחד איתו, זה רק יגרום לעצבים אצל שנינו. ברגע שתהיו מסוגלים לקחת לכמה שניות צעד אחד אחורה ממה שאתם מרגישים ולהבין מה גורם להרגשה הזו אתם תצליחו גם להבין איזה דברים קטנים וטיפשיים גורמים להרגשה ואז תוכלו לנתח את המצב מחדש ולשנות את הרגש שעולה בכם לרגש חיובי.

מי ייתן ובשנה הבאה כולנו נצליח להירגע יותר.

שתהיה לכולנו שנת אושר ובריאות, גופנית ונפשית.

שנמצא את עצמנו ואת הזולת,

ושנלמד לחיות עם מה שמצאנו.

שנקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים,

ושנמצא את מי שישלים אותנו.

שנה טובה לכולם,

אדם.