ואני נשבעת שהאמנתי והתכוונתי לכל מילה. כך נהגתי לאמר לכל אחד שהעצבות אחזה בו, ובעיקר לעצמי.

מוזר איך זה שאתה קם בוקר אחד וכל עולמך קורס ובגלל שההיגיון נולד בתוכך אתה מתחיל לפקפק בכל מי ומה שהאמנת וכשאין תקווה אין במה להיתלות ואז מגיעים מחשבות על מוות, יציאת הנשמה, וקץ עד שבכוחך לחוש את צחנת הריקבון של עולמך שלך. והכל קורה בשנייה אחת, ללא הסבת תשומת לב לסכנה.

וכשהלב היה מרוסק בגיל כה צעיר האמונה שלי באלוהים, באנשים קרובים, ובעצמי התערערה במהירות שאני חיסלתי עצמי במחשבות אובדניות, פסימיזם, הפרעות אכילה, חוסר ביטחון ושנאה צחה. 

אני שקועה עד למעל הראש בבעיות.

אין לי שמץ של מושג איך יוצאים מכאן, והראש מכאיב, והתשישות כובשת. המצוקה ממשיכה לטפטף לחיי.