אי שם...

הייתי הערב בעצרת, ולהגחיד את האמת הופתעתי מכמות האנשים שהייתה

לא יודעת למה, אבל היתה לי הרגשה שאנשים כבר לא יבואו, לפחות לא כמו שנים קודמות, אבל לשמחתי הרבה הופתעתי לטובה.

מרגש כל פעם מחדש לראות את הכמות העצומה של אנשים שעדיין אכפת להם ושעדיין באים כדי לזכור ביחד (גם אם כבר כמה שנים העצרת כבר לא כ"כ מקודשת לזכרון עצמו, אלא למסר שהדרך שלו ממשיכה ותמשיך), כדי להראות שאי אפשר לרצוח רעיון ושרבים בעם הזה עדיין רוצים שלום ומאמינים בדרך של רבין.

עושה לי טוב לראות את חניכי תנועות הנוער, ובמיוחד את השמו"צ, שנמצאים שם. ואח"כ אומרים שלנוער כבר אין ערכים.אז כן לחלק מהנוער עדיין אכפת.

אני זוכרת את העצרות הראשונות של השבעה וה-30 והשנה. הייתי בת 10-1112 אז. כמה אנשים שהיו אז בכיכר וברחובות מסביב, וכמה עצב ובכי ודמעות.  וכמה נרות זכרון (לא ראיתי היום נרות זכרון, חוץ מליד האנדרטה).אחד הדברים שאני הכי זוכרת היו מס' חרדים שהסתובבו עם שלטים  שהיה כתוב בהם אני מצטער.

ומודה ומתוודה שלא הקשבתי יותר מדי לנאומים שהיו הערב, חוץ מאשר לזה של פרס. כמה מחיאות כפיים שהוא קיבל מהקהל, ובהחלט מגיע לו. הוא אחד הפולטיקאחם הישראליים היותר אהובים פה, גם מהימין וגם מהשמאל. ישראל זכתה בנשיא כמוהו.

וכמו תמיד, הוא ריגש בנאום שלו כי הוא דבר באופן כ"כ אמיתי.

ולא ימאס לעולם לשמוע את לבכות לך, ניגע אל החלום ואת שיר לשלום. כמה אופטימיות יש בשיר לשלום.

דבר אחד שהפריע לי היה שהכניסו לעצרת את עניין ההשתמטות. לכל דבר המקום שלו ובעצרת כזאת לדעתי אין מקום לנושא הזה.