למה הכל חייב להיות כזה רע אצלי?
איך שנהיה לי טוב,מישהו חייב להרוס באותו היום.
זה תמיד ככה.לא יכול להיות לי יום שלם של טוב וכיף.
למה תמיד שיש לי חברות טובות הן איכשהו נגמרות מתישהו?
למה אני חייבת לקחת את זה קשה ולהתגעגע שאני יודעת שאצלהן
כבר נעלמתי ממזמן?
למה אני הילדה הכי פחדנית,פתטית,מטומטמת עלי האדמות?
למה אין אפחד בעולם הזה שבאמת אוהב אותי?
למה אפילו המשפחה שלי,נותנת לי להרגיש כאילו אני לא שווה כלום?
למה אני לא נושמת כל פעם שמעליבים אותי ומבליגה?
למה אני חייבת לקחת הכל ללב?
ולבכות כמו תינוקת?
מה זה עוזר לי ?
מה החיים עוזרים לי?
למה קיבלתי אותם במתנה אם אני רק סובלת בהם?
זה לא פייר.
החיים קשים לי מידי.
אני רוצה ללכת,למקום אחר.
למקום שאני יהיה לבד.
בלי אפחד.
ולא יהיה מי שיעליב אותי
או מי שישפיל אותי
או סתם יקרא לי מפגרת ואני שוב אפרוץ בבכי.
כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות.
לבכות.
אני שונאת שאני מתגעגעת למרות שאני יודעת שאת לא.
ואני שונאת את זה שאת עברת הלאה ואני לא מסוגלת.
אני שונאת את הלילות שאני יושבת ובוכה ואת יוצאת ומבלה.
אולי פשוט אני שונאת אותך.
עוד 23 ימים לגיוס.
מה ישתנה בו?
כל לילה הבכי יבוא מחדש,הגעגוע לכולם.
כל מי שאני אוהבת אבל מה?
זה לא הדדי,אין אהבה בחזרה.
כל האנשים באים עם מלא חברים לגיוס,משפחה מלאה אפילו חבר..
מי יבוא איתי?
מי באמת אוהב אותי?
אפחד.
פשוט וכך,אפחד.
אני יודעת שלא זכיתי לאהוב.
ואני לא אזכה כל חיי.
הלוואי והיה לי את האומץ להפרד מהעולם.
למה זה כזה קשה לי?
הרי גם ככה אפחד לא ישים לב לזה.
יום אחד עוד יהיה לי את האומץ..יום אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
