הטירוף הופך לשיגרה

לא חשבתי שאני אחזור כל כך מהר, אבל צריך להתחיל למצוא תשובות לשאלות הגדולות באמת. (אמאל'ה!)

הירידה לאילת הייתה סוג של בריחה מהמציאות, "רחוק מהעין, רחוק מהלב".

לכל מי שיצא לגור באילת לתקופה כלשהי (והוא לא אילתי במקור,כי זה לא חוכמה...) יודע שזו עיר של בועה.

בועה שלוקחת את הבועה התלאביבית בהליכה.

שם בסוף העולם (שמאלה!) במקום שבו הרי אדום נושקים לים סוף שוכן (סוג של) גן עדן. כל בוקר כשאתה פותח את החלון (בבנייני "היוקרה" במשעול הכנענים) אתה זוכה להביט בנוף מהפנט שאי אפשר לדעת שובע ממנו.

השמש שקופחת על ראשי התיירים גם באמצע דצמבר היא עוד פלוס רציני בכל החבילה הזו, כי הפולנים שבינינו לא צריכים לחשוש מהעובדה שבגדי החורף נשארו במרכז. והדובדבן שבקצפת - האנשים- מבחר של זרים ומוזרים, כי העיר הזו היא פשוט אגן ניקוז לכל הטירוף של מדינת ישראל.

אבל לא תמיד הכל היה כל כך ורוד....כי צריך גם לעבוד. אין ספק, השכר טוב, השעות קצת פחות. הישראלי הטיפוסי שצריך לעבור ביטחון בשדה התעופה הוא אומנם לא היצור הכי חביב בעולם אבל את זה אפשר לשרוד.  בסופו של דבר, אחרי שבעה חודשים של עבדות, של 80 שעות שבועיות וחשבון חשמל מרקיע שחקים. אחרי שהבנת שאתה עובד עם חבורה של דגנרטים חסרי כיוון בחיים וכבר נמאס לך להסביר למה אי אפשר להעלות "לדרמן" לטיסה, גם אם הוא שייך לחייל...צריך לחתוך, למען העורקים הכליליים.

יש תחושה של החמצה. בעיקר בגלל מרפי המניאק הזה. ברור שאת הדברים הטובים הוא ישאיר לסוף, לרגע שכבר הרמת ידיים. יכול להיות שרק עכשיו אני מבינה שבתוך כל המירמור הזה היה בעצם הרבה טוב. אבל המירמור מאפיל על הטוב, ואני בגילי המופלג עדיין לא למדתי איך להתמודד עם מירמור.

ורק עוד הערה אחת למרפי האכזרי- הוא לא יכל להופיע בעשרים פעם האחרונות שהלכתי לחפש אותו? דווקא היום שאני כבר בבית, במרכז? שונאת אותך מרפי. מאוד.

היה שלום אילת! (ותודה על הדגים).