דקלומי הפניקס

עכשיו אני יודע במה ניחנתי.

מה הקללה שהיא כשרוני,

אני נחוור לנוכח עובדה זו, הארה ארורה זו.

הלזה אני קיים?

הלזה אני חי?

האנשים!!!!!!!!!!או האנשים בצידי הדרך.

כל הציפורים השבורות שנגעתי.

הנחתי יד מחלימה על הנפש.

ואלו שהיית אנוכי מכדי לעזור.

אני נשרף .

אני מתבייש.

אני פשוט נכלם מרוב בושה,

הסתכל פניקס,

דמעותיך הן אלו שמרפאות.

גע ותכאב,

דמעותייך אז יגרו ויספקו מזור.

אתה לא תמות מצערך שלך,

אתה תמות מצער של אחרים.

והדילמה כרגע....להתנתק ולתת לנהרות הסבל לזרום איתן באין מפתיע.

או לקפד עצמי ולהקריב למען אחרים?

אני חושב שאני יכול להתמודד עם הכאב.

האלטרנטיבה היא להכנע בפני הרוע.

האם להניף פגיון קהה בפני ללהבות מושחזות לוהטות מרוחות ברעל?

או שמא לכוף ראש בפני צעקת אלו שניתן להציל?

אני חש פחד.

פחד מהבחירה שעתה אני מודע שעליי לקחת.