הצילו

אז כן, אני לא מתפקדת כבר מס' שבועות. כל הזמן חושבת שאולי עשיתי טעות שלא חשבתי על זה יותר. שביטלתי את האפשרות לפני שהוצגה לפניי. שפסחתי על שני הסעיפים.

אני חושבת על הזמן שלי לבד, שאולי יש יותר מדי כזה, שאולי אין לי מספיק כזה, שאולי יש בדיוק מספיק אבל אני בכל זאת מתחרפנת.

אני חושבת על הזמן שלי עם אחרים, שאולי אני צריכה לנצל אותו אחרת, שאולי אני צריכה להקשיב יותר, שאולי לא.

אני חושבת כל הזמן, מה היה אילו, ואני יודעת שזה לא טוב לי ואני יודעת שמה היה אילו הרבה דברים היו קורים בצורה שונה, אולי היה לי פחות טוב מעכשיו ואולי היה לי יותר טוב.

אני חושבת שכדאי לי לנסוע מפה לאיזה טיול אבל אני יודעת שהטיול לא יפתור לי את הבעיה שאני מתמודדת איתה כבר שנים, ואולי בעצם כל החיים.

אני חושבת שהלימודים שבחרתי לי לא עוזרים לי למצות את עצמי ואת היכולת שלי.

אני חושבת שאני הרבה יותר טובה ממה שאני חושבת, וממה שאני נותנת לעצמי קרדיט לחשוב.

אני חושבת יותר מדי. ככה אני חושבת.

חוסר תפקוד טוטאל, לא מאפשר לי להמשיך בחיים שלי בצורה סדירה ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה. אם חשבתי פעם שלחשוב גורם לחוסר תפקוד לא הייתי חושבת לחשוב. אבל כזאת אני, וגם מתוקף היותי אישה (חכמה וזה, ז"א משכילה וזה) נועדתי לחשוב.

הפעלת תאים אפורים. זה ייעודי.

אז אני שוקלת כרגע לעשות הסבה לפילוסופיה.

בכל מקרה, לא על זה אני חושבת. לא על החשיבה. אני חושבת על מישהו. מישהו מאוד מסויים. ולא, זה לא המישהו מהפוסט הקודם. זה מישהו אחר. מישהו מושג.

כי אם הייתי חושבת כל כך הרבה (עד כדי אי תפקוד) על מישהו בלתי מושג כמו ההוא מהפוסט הקודם, הייתי ממש מסכנה. וזה לא עניין מיני, זה בלבד עניין ענייני. אני לא מבינה למה אני יכולה להשיג אותו, יכולה. אבל משום מה שום דבר (ואף אחד) לא דוחף אותי לעשות משהו בנידון. גם לא אני (מוזר).

והוא מעניין זה לא שהוא כזה אחד משעמם, או כזה אחד שגר במכון כושר, או כזה אחד חננה היי-טקי, או אחד כזה שלא רוצה אותי.

הוא רוצה אותי, ואני רוצה אותו. אבל שיתבשל עוד קצת, שיהיה מוכן, אבל לא שרוף, כי זה לא טעים.

אומרים ש " יין ישמח לבב אנוש ".

תחליפו את ה-י' הראשונה ב-מ'.

אחרי שחברתי תפסה את מקומי בזרועותיו של הכלב שאהבתי, הרגשתי ננטשת. חשבתי שאין יותר ממה לשמוח, ממה להתרגש, את מי לאהוב. פגשתי אנשים בפינות רחוב בתל אביב (למשל אלנבי פינת בן יהודה קרוב לים), התחברתי לאנשים נכונים ולא נכונים.

לא לקחתי שום דבר כמובן מאליו, מצד שני לא התמסרתי לאף אחד או אחת. לא ביקשתי שיבינו אותי, רק חיפשתי להתגבר. האובדן של החברה או הבחורה שהייתי מספרת לה דברים, השאיר בור במקום שבו היתה שמחה. לא הצלחתי, בין כמויות התמימות שנזלו מאוזניי, להבין איך אישה שכל עולמה היה אני, לקחה ממני הכל בלי להסתכל אחורה.

אם יכולתי להיות אז כמו שאני עכשיו, הייתי מיד מאושרת, מיד מבינה שהכל יתהפך. חצי שנה אחרי המקרה, לקחתי את עצמי כל ערב לפאב אחר, מסיבה אחרת. אנשים נחמדים יש, כמו אנשים רעים.

לא הייתי מהפיקאפיות, לא הייתי מאלה שמגיבות לפיקאפיסטים, מצאתי חברות לצאת איתן.

היה נחמד תקופה, עד שהיא חזרה. ביקשה תשומת לב, ביקשה שאחבק אותה כי הוא עזב והיא בהריון. חלשה שכמוני, נפגשתי איתה אבל לא חיבקתי. כשהיא בכתה עניתי לטלפון וקבעתי לצאת בערב. כי מי את בכלל שתבואי אחרי שחצי שנה בכיתי ולא חיבקת? מי את שתבכי על האהבה שהיתה לי ואת ניחמת אותו ולא אותי.

בסופו של דבר, עזבתי אותה בוכה ומיללת והלכתי אליו. שאלתי אותו מה הוא חשב לעצמו כשלקח אותה במקומי? מה הוא חשב כשעזבתי אותו חצי שנה לפני? הוא ענה כמובן שהיא "היתה שם". כמו שעכשיו אני.

דחפתי אותו ממני, העלוקה. אז בדיוק הבנתי שכל מה שקרה זה שעזבתי אותו לא כי הרגשתי נדחפת, אלא כי הוא נדחף לחלל שהיה רק שלי. וזה מה שהיא עשתה. נדחפה לחלל שלו.

השארתי אותו עם בדיקת ההריון החיובית שלה, והחלטה קשה להגיע אליה.