מוביוס

השיר הזה מוקדש לכולכם.

אני-

רודף אחרי יתוש ברחבי החדר שלי כאשר פתאום - בום!

היתוש נתקע בקורי עכביש.

אני יכול להרוג אותו, אבל אני מעדיף שהעכביש יעשה את זה, שיתרגל לטעם של יתושים.

אז אני הייתי במחשב ואיזה חצי שעה העכביש גלגל את היתוש שכפול מהגודל שלו בתוך קורי עכביש.

זה כזה מגניב.

שוותפה שלי-

צרחה בקול גבוה

שותפה"יש פה עכביש!"

פיקולו "לא, בבקשה תחשבי מה את יות..."

שותפה "רצחתי אותו"

פיקולו "ר אוהבת, יתושים או עכבישים ..."

:(

אני מתווכח עם השותפה על איזה שטות שאני אפילו לא זוכר עכשיו והיא מתחילה לזרוק לי משפטים וטיעונים שמשמשים נגדי שאין מצב שהיא יכולה לדעת אותם.

משהו שאתם צריכים לדעת עליי - אני סנילי ברמה קשה.

אני לא זוכר מה שעשיתי לפניי שניה ואנשים פשוט בשוק ממני.

למדתי לעקוף את זה ע"י כך שאני מסתמך ממש הרבה על הגיון וזה לרוב עובד, אבל נניח בוויכוחים זה ממש בעיה.

אז באיזשהו שלב אני עוצר את הוויכוח ומסתכל עליה ... "את קוראת בבלוג שלי?"

"כן! והא, יש עוד אנשים שלא אוכלים מאכלים לבנים!"

היא בין החברים היחידים שאמרתי להם שיש לי בלוג ... לא בגלל סיבה אלטרואיסטית וחמודה כמו "היא החברה הכי טובה שלי" אלא כי גם לה היה בלוג.

עוד הבהרה קטנה-

כל אחד כשהוא כותה, צריך להבין את הסיבה שבשמה הוא כותב.

אני כותב כדיי להרגיז, כדיי להעלות את הצורך לכתוב תגובה, כדיי לפתוח דיון עם מישהו.

המטרה שלי היא לא לתעד את החיים שלי, לפרוק או לחזור אחורה לבלוג שלי מלפניי חמש שנים ולהגיד "איזה גבר אני, את זה עשיתי ואת זה לא"

בהתאם לכך, אין שום צורך שאני אכתוב באופן מדויק את מה שקרה אלא יותר פלפי

נניח הדיון בהתחלה עם השותפה.

זה היה יותר משהו כמו "עכביש!" "לא!" "רצחתי".

אבל זה פחות מעניין. אפשר לאמר שאני כותב בהשראת החיים שלי. כבר קיבלתי הרבה "אבל זה בכלל לא היה ככה!" למרות שהעיקרון והשורה התחתונה תמיד זהים.

פיקולו