הרבה זמן לא כתבתי.
ועכשיו נגשתי למקלדת במן אסרטביות כזאת, בלי שום הכנה מוקדמת, פיקוק אצבעות, אלא ישר. בום. שורה.
לפעמים אני חושבת שאם הייתי מנגנת בפסנתר כמו שאני מקלידה, מוצרט היה קטן ליידי.
רציתי בכלל לכתוב פוסט מעורפל כזה, עם משפטים לא מובנים שכל אחד יכול לפרש אחרת. לבנות לי תדמית עמוקה.
יצא לי ככה.
תשע עשרה דקות אחרי ארבע. בגלגלצ אין תזמונים. כואבת לי הבטן. אני לא מבינה למה. ולמה שמים עכשיו את שרית חדד ברדיו?
כיביתי אותו בהיסח דעת, וחזרתי למחשב. אני יושבת על המיטה והלפטופ על בטני התחתונה. ממש ליד הרחם. הדבר היחיד שמפריד בינינו היא הפיג'מה הורודה הדקיקה שלי ושמיכת הפוך העבה. להשתיק את המצפון שלא יהיה לי סרטן.
אני חושבת שמאז שהגעתי לעיתון, כתיבה היא לא בריחה יותר. היא שגרה. לא שאני כותבת יותר מדיי, פה ושם עושה כתבות תרבות ואת המדור שלי אחת לשבוע. אני בכלל מפיקה. אבל באוקטובר כשאתמנה לכתבת מגזין, אני חוששת שהכתיבה שלי תמות. הכל יצטרך להיות מופרד לביניימים, יהיה חייב להיות קשר הגיוני בין הדבר והכל יהיה חייב להיות מוהדק היטב.
ואני בכלל מעופפת.
מעופפת ורגליי על הקרקע. אני חושבת שזאת הגדרה דיי נכונה בשבילי. מצד אחד, אני נורא יודעת מה הולך איתי וסביבי, יש לי מודעות עצמית, לרוב אני בקונטרול.
מצד שני, המחשבות שלי נודדות בלי שליטה. אני יכולה ללכת ברחוב ולהתעופף מנטאלית. זה דימוי יפה. אני אוהבת שיוצאים לי כאלה.
אני אוהבת הרבה דברים.
אוהבת את יהודה עמיחי, ואוהבת פירה ושניצל. אני גם אוהבת מסיבות, אתמול, למשל, הייתי במסיבה. והדי ג'יי האהוב עליי היה על העמדה. הרגשתי שאני שוב בת 12, בהופעה של ג'סטין ביבר. זה היה מדהים.
וגם לא הוצאתי שקל על אלכוהול. הזמינו אותי דיי הרבה. זה קצת מרגש וגם קצת סתם. בעיקר סתם.
אני חושבת שבחודשיים האחרונים עפתי על מסיבות - כל שבוע הייתי לפחות במסיבה אחת. זה כיף מאד, כי אני גם מאד אוהבת לרקו
אני לא בטוחה שאני אוהבת את הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
