ההגיגית

בשיר אחר.

אני מוצפת לבטים.

אני מרשה לעצמי לחלוק אותם בפוסט הזה, כי אני יוצאת מנקודת הנחה שגם ככה אף אחד לא קורא פה.

מי שנכנס לפה, מגיע לכאן בטעות, כי כשהיה חרמן חיפש 'הפעם הראשונה שלי' בגוגל, והגיע לבגרות הראשונה שלי בפיזיקה.

וגם בסטטיסטיקות אני מככבת,

כשאני מחפשת את עצמי באינטרנט, מקלידה 'ההגיגית', כדי לראות אם השאירו לי כאן תגובה.

אבל שומם כאן.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לרגע לא מתלוננת.

יש משהו יפה בלכתוב כשאף אחד לא קורא. זה כמו לגור במדבר. או לפחות במצפה רמון.

אני לא חושבת שאני מוכשרת מספיק בכתיבה,

כדי לעסוק בזה בעתיד

אבל אני לא חושבת שהצד הריאלי שלי מפותח מספיק,

כדי לעסוק ברפואה. או במדע

לכן אני נשארת עם הבלוג הזה.

מהגגת לעצמי שורות ריקות ונבובות מתוכן. מחכה שיעבור כאן איזה זבוב.

ממתינה למוזה שתעטוף אותי בכנפיים צחורות, ותניח עליי את הרוח, לאט-לאט ובעדינות

ואז, בלי שאני אשים לב כמעט, אתחיל לכתוב שורות קצרות

שמתמצתות

את כל מה שאני מרגישה

בלי להתאמץ

לפעמים,

כשאני שותקת יותר מדי

למרות שיש סביבי אנשים,

ואני מרגישה שאני חייבת לפתוח את הפה

כדי להכניס טיפה אוויר לריאות

(כנראה לא נכנס מספיק מהאף)

אני מפחדת שיתחילו לברוח לי מחשבות מהפה

בלי שתהיה לי יכולת לשלוט בהן

מילים מילים יתגלגלו החוצה