ההגיגית

אני עצבנית.

הכי עצבנית.

יותר עצבנית מעצבנית.

אני מתעצבנת בקלות. מקווה שרק לאחרונה.

ובכלל אין מחזור באופק.

סתם מתעצבנת.

אסף מעצבן, והכתבה מעצבנת, והמרואיינים מעצבנים, והצלמים מעצבנים, והעורכת מעצבנת (למרות שאותה אני אוהבת) וירדן מעצבנת כי היא הלכה לזאת מהצבא שאני שונאת דווקא כשהייתי צריכה לפרוק את מה שהיה לי על הלב. ואמא מעצבנת, למרות שהיא משתדלת.

יש מעט מאד אנשים שעכשיו אני אוהבת.

זה היה השבוע המגעיל ביותר בתולדות חיי בערך. אולי חוץ מהשבוע שממש רבתי עם אבי, ומאז הוא קצת פחות אבי וקצת יותר גבר זר ומרוחק שמשלם על חשבון הטלפון שלי ומתקשר מדיי פעם כשיש דיון בבית משפט על המזונות עליי שהוא לא רוצה לשלם. כי אני כבר בת 19. וחצי.

ותומר. שאני אוהבת מאד. היקר שלי. אם היה קורה לו משהו, אני לא יודעת מה הייתי עושה. אולי הייתי קצת מתה.

אבל בסוף הוא בסדר. למרות שההורים שלו לא רוצים שחברים יבואו לבקר אותו בבי"ח.

ואני הלכתי.

כי דאגתי.

דאגתי המון ובכיתי המון והרגשתי אשמה למרות שזה אגוסאיסטי.

ואפילו נטע אמרה.

זה אגואיסטי.

וגם נטע משונה, וכולם השתחררו ורק אני נשארת כאן עד יולי 13, אולי לא רק אני, אלא כל בני ובנות מחזורי שחתמו 3 שנים תמורת משכורת רעב.

אבל, הו, הרזומה שעמו נשתחרר. שווה כל יום מה365 שנעביר בשנה השלישית.

והכתבה שעוד לא התחלתי לכתוב, שאני צריכה מחר להוריד למורנצ', והטיפול שיש לי ב11 בבוקר שאני חוששת בכלל לא לקום אליו והכל כל כך מוזר וריק ומלא אכזבה.

למה אני ממשיכה לפתח ציפיות? למה אי אפשר לסמוך על אנשים יפים?

אם הייתי פחות סטוקרית, יותר סולידית, פחות עיתונאית, יותר אפטית החיים שלי היו יכולים להיות יפים יותר.

אני בעד להמר מתי תצמח השיערה הלבנה הראשונה שלי. ומתי יצוץ לא קמט ראשון.

ואני אוהבת את עמוס עוז,

והוא גם נראה טוב אבל הוא כה זקן

כמו גד ש. שגם נראה טוב

אבל גם מבוגר

וכל כך סקסי

ואני רוצה

לישון.

/

אחת הסיבות שאני שבגללן אני אוהבת לישון היא, שאני שונאת לקבל החלטות.

בחלומות מתרחשים לפעמים דברים קשים, אבל תמיד פועל איזה כוח שמחליט במקומך ואת חופשיה להיות דוגית ששטה לאן שהחלומות בוחרים לזרום וכל מלחיה נרדמים כמו בפזמון.

מיכאל שלי, עמוס עוז