ההגיגית

אני יושבת בחדרי, על מיטתי, טרודה ומוצפת במחשבות.

אתמול בערב היה לא טוב. התעוררתי מצעקות מתחת לחלון.

הייתי על אותה המיטה, באותה התנוחה (כמעט), רק רדומה.

ושוב, אותו הסרט מחדש.

אותו הדפוס.

עד שקמתי, מרוב עצבים סידרתי את הסלון, והחלטתי שדי.

"אני לא יכולה להמשיך לחיות בצורה הזאת", הכרזתי בפני שלוש הנשים שחיות איתי בבית. "מאגר כוחות הנפש להתמודדות עם מצבים שכאלה רוקן כבר מזמן".

הדפוס הזה הולך וחוזר על עצמו: טלפונים חוזרים ונשנים, צעקות מתחת לחלון, דפיקות על הדלת. משטרה. בכי, היסטריה, התמטטות עצבים. תודה שיש רסקיו.

ועכשיו, שוב חזרו לי התקפי הנשימה האלה: התחושה שאני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לריאות ושעוד רגע אני נחנקת.

אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה.

אני לא יכולה.

כשזה קרה אתמול, והוא התקשר, ניסיתי להסביר לו בטלפון שנמאס לנו להיות נתונות לכוח שלו. שאין לי יותר כוחות נפש להכיל את זה. שאני לא יכולה לסבול את זה. התשובה שקיבלתי הייתה כה נאורה, שהיא גרמה לי להקיא בפה, ובעצם, מכל חור אפשרי. "תפסיקי לזיין בשכל", נהדר.

תמיד הוא היה נעים הליכות. איש של בני אדם. של שיחות. של מלים גבוהות. להקיא.

אין לי כח לזה. אני רוצה שזה ייפסק. אני לא רוצה עוד לחיות בחרדה הזאת שעוד רגע הוא עשוי להפציע.

נמאס לי לענות לו לטלפון, לשמוע אמירות צבועות ולחשוש מהרגע שבו הכל יתפוצץ.

אני לא יכולה להתמודד עם הרגע הזה שבו הכל קורס. שבו אני מבינה ששום דבר לא השתנה.

אני מבינה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה, אני לא חיה בסרט, לפחות לא באספקט הזה של חיי.

אני מודעת מאד. מאד. מאד. ובכל זאת, נותנת לדפוס הזה לחזור.

זה כסף?

אולי.

כשאני חוזרת לדבר איתו יש בי איזה רוגע לכך שלפחות בפן הכלכלי דברים ישתנו. כמובן שזה בולשיט, שקר גס, נוראי. כי הרי הוא לא מאפשר לי לבקש ממנו.

אני יכולה להסתדר לבד. אני אשה עצמאית. יש לי כסף. האדיוט הזה הוא כלום. הוא פרימיטיב, אפס, שוביניסט כוחני.

השבת שלי נהרסה בגללו. ב-ג-ל-ל-ל-ו. עד מתי, עד מתי אני אמשיך להפקיר בידיו את העוצמה הזאת, לחרבן לי את מצב הרוח, את היכולת הזאת לשלוט לי בדמעות, את הרגשות שלי שסוערים בגלל גחמותיו?

לפעמים זה מרגיש שאני חיה בשני עולמות מקבילים.

השגרה שלי, החיים בבית, האוכל במקרר, הבדיחות המשפחתיות, היחסים עם אמא. ההצגות, בתי הקפה, העיתון שמגיע באותה השעה בבוקר.

החברים.

ויש את העולם המקביל, שזה הטלפון ממנו באמצע היום שפעם היה מטלטל אותי, היום גורם לי לבחילה קלה ואוטומאטית מודחק לאנשהו במוח. הצעקות שלו, ההתפרצויות, הגיחות שלו לחיינו. מן הפרה של שקט.

לאיזה עולם אני שייכת? לעולם פרימיטיבי מזרחי רדוד מסרט בורקס?

המסקנה כבר ידועה מראש.