ואז הוא הפסיק להסתכל על עיניה והתחיל להסתכל לתוכן, השיב להן מבט לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיאבד הקשר הזה בין החיים ובין מה שבא אחריהם, והניח לה לראות את כל השפלות שבתוכו, את כל השנאות בנות אלפיים לילות של בדידות, כל עוד שניהם בקשר עם הריק שבו סך כל הדברים שאמרו אי פעם, כל כאב שגרמו, כל אושר שחלקו, שוקל פחות מנוצה זעירה ברוח.
(חירות / ג'ונתן פראנזן)
נסעתי באוטובוס.
לרגע הייתי בין מצב של עירות מדוכדכת לשינה מתוקה. הנהג בלם בפיתאומיות, ומחשבה, לא נעימה במיוחד, פילחה את מוחי. "תכף זה ייגמר. הכל ייגמר. לא תרגישי כלום". אין צורך לציין את רמת הבהלה שהרגשתי.
הדבר המעודד היחיד בכך, אם יש כזה, הוא שהחרדות האלה יתמוססו ומשקלן יהיה פחות מנוצה זעירה ברוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
