ההגיגית

היה הכל.

כל מה שחלמתי עליו.

פעם ראשונה שהבטתי לבחור בעיניים והרגשתי שהוא יותר שווה ממני.

זה היה מרגש. באמת.

מרגש ומפחיד.

והתחושה החמקמקה הזאת לא מרפה. רק גורמת לי לרצות להרפות מהרצון אליו.

אני באמת עלולה להתאהב בו. עוד ערב אחד כזה ואני מתה.

זאת אומרת

יש לו גם מגרעות.

הוא נלהב. וקצת שחצן. אולי. לא בטוח.

והוא בטוח זיין. הוא בטוח שכב כבר עם שבעים ושתיים בחורות ברגע שהמטוס נחת בלוד.

גם אותי הוא כמעט זיין. אבל רק כמעט.

זה היה יכול להיות מושלם אם -

1. האנגלית שלי הייתה יותר טובה

2. העברית שלו הייתה יותר טובה

3. התיק שלי לא היה נגנב

4. הייתי מבינה קצת בפוליטיקה גרמנית, ולא מתלהבת מאנגלה מרקל רק בגלל שהיא אשה חזקה ועצמאית.

טוב, אולי סעיף שלוש הוא הגורם העיקרי.

במשטרה אמרו שזה כנראה סודני.

אני כעסתי עליהם כי הם גזענים. ואז עליי, כי האמנתי. ואז שוב עליי, כי אני נגד הגירוש.

ועכשיו אני הרבה מבולבלת והשעה כמעט שלוש וזה מפתיע אותי מאד.

האמת, הייתה לי תחושה שמשהו הולך לקרות.

בבוקר של אתמול, חלמתי שאני מתעוררת ומחוץ לבית מבול. עצים נופלים ויש רוח חזקה והמון גשם והכל מתמוטט.

ואמא באה, ומחבקת אותי. ומכינה לי מרק ירקות (היה בו גם גמבה) ואומרת שהכל בסדר ושהיא תטפל בהכל.

ועכשיו, לא נותר לי כלום. "הזקן והים" נמצא במקרה הטוב בפח הזבל שליד הטיילת. היומן שלי, בו כתבתי את כל הגיגיי לפני עלייה לאוטובוס וכשהיה לי מאד רע, נגנז. משקפי הראייה החדשים שלי. הארנק. הטלפון. המפתחות. הכל.

נשאר לי רק את עצמי

אפילו הגרמני. אני לא יודעת

מה עם הגרמני.

אבל גבר אחר

שכעסתי עליו הרבה

הפתיע

כשלקח אותי לתחנה

וחיכה איתי שעתיים שם

ופשט את חולצתו המכופתרת כשהיה לי קר

וסידר לי מקום ללון בו ושוקו חם

ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן

היה אבא.