הצלע השלישית

אני חושב שאני בנאדם סבלני.

צריך להיות משהו מאד קיצוני כדי לגרום לי להתעצבן.

(כמו למשל העניין עם האקסית...)

אבל באופן כללי, סף העצבים שלי יכול להמתח די הרבה...

הלכתי השבוע לרופאה כדי שתחתום לי על אישורים להשתתף ביום סיירות.

היה שם מישהו שביקש להכנס לפני רק כדי שתתן לו איזה הפניה קטנה או משהו כזה.

הסכמתי בשמחה. לא מיהרתי לשום מקום ככה שלא היה לי אכפת. חוץ מזה, הוא נתן לי הזדמנות לעשות מעשה טוב.

נסעתי לא מזמן עם חבר שלי (לא חבר-חבר... חח =). הייתי אצלו, ואחותו ביקשה שאני אקפיץ אותה לאנשהו.

בכל מקרה, היה רמזור והיה לפניינו תלמיד נהיגה.

ואז הרמזור התחלף לירוק אבל האוטו "למ"ד" לא זז.

לי לא הייתה בעיה לחכות. הוא בטח בלחץ. בשיעורים הראשונים אתה אף פעם לא יודע בדיוק מה לעשות.

ואז חבר שלי צפצף בהגה שלי. קצת התרגזתי מזה שהוא התערב לי בנהיגה ואמרתי לו שלא לעשות את זה שוב.

אבל באמת, למה לצפצף? לפני כמה חודשיים היינו בדיוק באותו מצב.

הייתי אצל הפסיכולוג השבוע. נסעתי לבד והגעתי קצת לפני הזמן.

ישבתי בחוץ וחיכיתי שיגיע. קראתי בינתיים את הספר שהייתי אמור כבר ממזמן לסיים לשיעור ספרות.

הפסיכולוג הגיע משהו כמו 6 דקות אחרי השעה המיועדת.

הוא כמובן התנצל. הוא אמר שהוא התחיל להוציא את מחשב כף היד שלו כדי לחפש את הטלפון שלי.

הוא קיווה שאני אתקשר אליו כדי שלא יצטרך למצוא את המספר.

אבל אני לא התקשרתי, כי לא הייתה  לי בעיה לחכות....

מצאתי עבודה. אני עובד בארומה. מפנה שלוחנות, שותף כלים, עובד קצת בקופה.

הייתה לי משמרת לילה. אחת הקשות. במיוחד שזה יום שישי ויש מלא אנשים. אחרון הלקוחות הלך ב5:30!

הייתי שם עם עוד כמה עובדות והן סינג'רו אותי כהוגן!

ואני עשיתי הכל. אם זה לטאטא את כל הבחוץ איפה שעישנו ופיזרו סוכר סתם בלי סיבה, או לשתוף את כל

הרצפה, או לנקות את השירותים.

בסוף סיימנו בערך ב7:15 לפני שהגיעו הלקוחות של הבוקר. היה לנו קצת זמן לנוח.

כל דבר שאמרו לי לעשות ניסיתי לעשות הכי טוב שאני יכול. ברצון כמובן. גם כשממש לא התחשק לי.

וכשהגיעו הלקחות הראשונים של הבוקר ואמרו "בוקר טוב" (כי הם כמובן לא עבדו כרגע משמרת של 8 שעות בלילה) עניתי להם בחביבות שהצלחתי לגייס "בוקר אור".

מעזה נורו סקעדים וכל מיני פצצות כבר די הרבה זמן...

ישראלי עדיין העבירה תרופות וציוד לתוך הרצועה.

מעזה נורו עוד טילים.

עד שבסוף גם הפתיל (המאד ארוך) של ישראל נגמר

והתחיל מבצע עופרת יצוקה.

רק שלא יגידו שאנחנו לא היינו בסדר.

שמעתי שלפני כל פיצוץ דיירי בניין קיבלו טלפון בערבית שיש להם איזה דקה לפנות את הבית לפני שהוא נהרס.

אז כן, BBC ושאר אנטישמים, (שאומנם יודעים לעשות טלויזיה אבל הם אנטישמיים בטירוף!)

יש שני צדדים למטבע!

וזה לא שזה סתם בלי סיבה.

יש לנו את הסבלנות אבל גם לה יש גבול.

וכמה שנפגעים שם חפים מפשע, וכן זה באמת קשה לשמוע על המספרים,

קשה לי להאמין שבאמת יש מישהו שהוא חף משפע לגמרי.

אולי תינוקות וילדים קטנים.

אבל אם האזרחים בוחרים בחמאס ותומכים בו, שלא יתפלאו ממה שקורה.

כי אם הם לא היו תומכים בו הם היו יכולים לעשות מהפכה ולהפיל אותו.

אבל הם בחרו.

ושוב אני חוזר, יש לנו את הסבלנות כלפיהם.

אבל מה עושים כשלהם אין את הסבלנות כלפינו?

(מצטער אם אני עושה הכללות, אבל אני הולך על פי דעת הרוב של הרשות הפלסטינית שבחרה בחאמס).

אני ממש חושב שהתבגרתי.

אשכרה אכפת לי ממה שקורה מחוץ למגעל הקרוב אלי.

הכותרות בעיתון מעניינות אותי (מעבר למדור הגלריה).

השבוע יום הולדת 18.

אני באמת מרגיש שהתבגרתי....