הצלע השלישית

תמיד הסתכלתי עלייהם מלמטה.
החבר'ה הטובים.
השכבות הגבוהות שהיו מעלי.
אחים שלי,
אפילו מחזור אחד לפני.
החבר'ה הבאמת טובים.
אלה שהולכים ליחידות המובחרות.
האלה שהם האנשים הכי טובים.
שהם מצטיינים אצל המורה לפיזיקה,
אבל בכל זאת הם הכי מגניבים.
אי אפשר לתאר אותם.

תמיד רציתי להיות אחד מהגברים האלה.
אותם אנשים שראיתי בכושר קרבי והערצתי.
אבל אני תמיד הייתי רכורכי. לא אהבתי ספורט.
תמיד אחרון בכל ריצה.

אבל היום, אני מרגיש קרוב אלייהם מתמיד.
וחלק גם מסתכלים עלי למעלה.
והנה אני יושב ושומע "החלונות הגבוהים" כמו שאח שלי שמע בתקופה ההיא.
ואני חושב על האנדטרה בבית הספר לבוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל.
וחושב האם יש מקום לעוד שמות.

"בוא חייל של שוקולד
בוא אלי אל המקלט
שב תנוח אל תירא
ותשוב לעפרך.

אחי איש אמיץ היה על משמרתו נפל
חדרי ליבו פתוחים עכשיו לעשב ולטל
היה לו לאחי דם אבל הדם אזל
לא ישיבנו עוד אפילו צו הגנרל."

טוב למות בעד אצרנו.

אני מוכן ללכת לצבא.
אני רוצה כבר להכנס אליו.
לתוך הגוף העצום והמפחיד הזה.
לעבור את טקס ההתבגרות השני.
כמו בר מצווה אזרחית מבוגרת.
להיות ישראלי אמיתי.

את התקופה הזאת אני ממלא מצוין.
אני מרגיש מצוי ולא בזבוז.
אבל מצד שני,
יש הרגשה כאילו אני מפסיד פז"מ.
הייתי יכול להיות שם בזמן הזה - כמו כל חבריי....

רק עוד קצת...
רק עוד קצת...
רק עד מרץ.