הצלע השלישית

כתבתי סיפור בהשראה של כמה אנשים.

הייתי יחסית מרוצה ממנו.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה שהתכוונתי אליה.

הסיפור מדבר על נער מבולבל ועל המחשבות שלו.

רבים חוו (וגם אני), את ההרגשה הנוראית הזאת של חוסר ידעיה מי אתה.

יום אפור

"כן, זה סופי."
"ואתה שלם עם עצמך?"
"כן. אפשר לומר."

איך הייתי רוצה לומר את המשפט הזה.
אם רק הייתי יודע...

"טוב, אנחנו אוהבים אותך בכל מקרה."
"תודה אמא"

קול נשמע מעבר לדלת.
בן כיבה את הטלויזיה.

"אתה תאחר לבית הספר!"

הוא יצא מדלת חדרו ולקח את ילקוטו.
"ביי אמא"
"ביי חמודי"
היא נשקה לו כמו שהוא תמיד שונא שהיא עושה.

הוא התחיל לפסוע לכיוון בית הספר.
המחשבות רצות לכל מיני מקומות בעוד הוא לא שם לב בכלל לדרך.
בחוץ, מזג האוויר שיקף בדיוק את הרגשתו.
השמיים היו מכוסים מעטה עבה של עננים אפורים, והכל נראה בגוון יותר כהה.
המחשבות נדדו בין תוכנית הטלויזיה שראה באותו בוקר, לבין כל המחשבות שרצו לו אתמול בלילה.
תמיד לפני השינה המוח שלו היו עובד שעות נוספות.
מנסה לקבל את המצב, להגיע למסקנה חד משמעית. לא לנדוד ממקום למקום.
בלי החלטה, בלי מקום לפנות אליו הוא תמיד היה נרדם איפשהו בסיבות 3 לפנות בוקר.

"בן נמצא?"
הוא הרים את ידו בעוד המורה המשיכה להקריא שמות.

"ראיתם את הסרט שהיה אתמול בלילה?"
"זה היה אחד הסרטים החזקים!"
"ראית אותו בן?"
הוא הנהן לשלילה.
"זה סרט על שלוש כוסיות שיוצאות לאיזה חוף ים ומתחילות להתמזמז. אתה בטח היית אוהב את זה"
"כן, בטח הייתי..."
"מה קורה איתו?"
"איתמר, אתה חבר שלו, מה נסגר איתו?"
"מה קרה בן?"
"עזוב. פשוט..... עזוב" ענה בן.
"טוב איך שבא לך. בכל מקרה, אז הבחורות האלה...."

בן המשיך לבהות לעוד שניה באלה שהחשיבו את עצמם 'חברים שלו', וחזר לבהות בקיר.

הפסקה, שיעור, הפסקה גדולה, ועוד שיעור.
הכל נראה אותו הדבר.
הכל כל כך ריק. חסר תוכן ומשמעות.

הוא ראה אותה יושבת שם לבד.
הוא התיישב לידה.
הידידה הנחמדה היחידה, בים של 'חברים' צבועים.
"היי רותם, מה שלומך?"
"רע. איך אתה?"
"גם."

שנייהם שתקו לכמה רגעים.
"אז שאת תתחילי לספר או שאני אתחיל?"
"תתחיל אתה, אומרים שלשמוע בעיות של מישהו אחר מקל על הבעיות שלך."
"טוב בסדר."
הוא לקח נשימה עמוקה, לרגע ניסה לארגן את מחשבותיו ואז אמר:
"אני לא יודע. פשוט... לא יודע יותר. אני לא מצליח להיסגר על עצמי. להגיע לאיזשהו איזון.
הכל נראה לי מעוות ודפוק. זה מין בלבול כזה, שאתה לא יודע מה אתה רוצה. את מבינה אותי?"
"אין לך מושג כמה אני מבינה אותך! זה כל כך המצב שלי!"
התשובה הזאת הקלה עליו מאד.
"אני פשוט לא יכולה לסבול אותו יותר! כל הזמן משחק בי, ומבלבל אותי. ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה. לא ממנו, ולא מעצמי."

בן ידע שהיא לא הבינה אותו, אבל היא לפחות ניסתה.

"את פשוט טובה מדי בשבילו. אל תדאגי, יהיה טוב."
"זה מה שאתה תמיד אומר." היא צחקה. "גם איתך יהיה טוב".
"כן, בטוח" הוא אמר בסרקסטיות.
הם התחבקו.

הוא חזר הביתה בפסיעות איטיות.
הליכה היא הזמן הטוב ביותר לחשוב בו.
כבר לא אכפת לי מה יהיה, העיקר שיהיה משהו.
שיהיה משהו חד משמעי. משהו שאפשר להאחז בו.

למה אני צריך לעבור את כל השיט הזה?!
למה אני שונה מאנשים אחרים? אף פעם לא הייתי תלמיד טוב כל כך, אני לא יפה או בעל חן מיוחד, אין לי מיומנויות מיוחדות שיש לאחרים!
למה אני?!
זה נכון שלכל אחד יש את הבעיות שלו.
אמא רק דואגת לי ורוצה לזכות באהבתי.
איתמר רק מנסה להיות חברותי, ופופלרי.
אפילו המורה רק מנסה לעבוד בשביל שכר מינימום לגדל את ילדיה.
ורותם בכלל....  יש לה את הסיפור שלה.
ואני?
סתם עוד איזה אחד שמנסה, איך קראו לזה בתנ"ך? להפסיק לפסוח על שני הסעיפים.

הלוואי וזה היה כל כך פשוט. כמו באיזה סרט, שאפשר פשוט להגיד:
"כן, זה סופי."

אותו לילה כשהלך לישון, שוב המחשבות הציקו למוחו.
המחשבות כמו עוקצות אותו. מפריעות. הוא כבר לא יכל לשמוע את קולו בגלל מחשבותיו.
הוא כרגיל ניסה להסיח את דעתו באמצעות הטלויזיה, שתמיד נשארה דלוקה עד הבוקר.

"אוסף שירי נעמי שמר בערוץ הראשון"

"כן או לא, כן או לא,
אלף שירים ושיר נועה
כן או לא עלעלי
כן או לא או אולי "

אוי נועה, לך ולי יש הרבה במשותף.

המוזיקה עזרה לתחושת עייפות, אבל לא להפסקת המחשבות.
לאט לאט, כאשר עוד הגיגים נשמעים חזק יותר מקולות הטלויזיה, הוא הצליח להירדם.
דווקא מוקדם יותר מרגיל.

הוא חלם שני חלומות.
בכל אחד מהם היה תרחיש אחר של מה היה קורה אם הוא היה בוחר.
כל פעם בחירה אחרת.

בבוקר, כשהתעורר, המחשבות כבר לא טרדו אותו.
הוא לא יכל להיזכר בחלומות,
אבל היה משהו יותר חשוב.
הוא כבר לא היה מבלובל.

>