הצלע השלישית

ביום חמישי האחרון היה לי מסע מסכם בכושר קרבי.
היה כתוב בדף לבוא עם מכנסיים ארוכים אבל המדריך אמר שלא חייבים.
אמרתי את זה לאמא שלי אבל היא התעקשה.
אז לקחתי מכנסיים של אח שלי שהוא בעצמו היה מדריך שם.
כשהגעתי לא היה שם אחד עם מכנסים ארוכים. כולם עם קצרים!
וידעתי שהולך להיות לי חם! וידעתי שהולך להיות לא נוח!
ולמזלי הבאתי איתי בגדים להחלפה וגם מכנסיים קצרים.

(וגם גרביים להחלפה לחניך תורן שעלה לאוטובוס עם קרוקס ונעליים ביד ושכח להביא גרבים.
אז נתתי לו את הזוג סְפֵר שלי.. חח אהה והוא גם החליף מכנסים (ותחתונים) מול כולם שם, אבל זה לא קשור... חח)

זה היה משהו כמו 18.5 ק"מ כל המסע. חצי הליכה, חצי ריצה כזה... יותר הליכה.
ועמדתי בהכל.. הייתי ממש גאה בעצמי.
זה המצעד הגאווה הפרטי שלי. גם אם לא הייתי באחד אמיתי.
ועוד לילה קודם, ההורים שלי אמרו לי שאני לא חייב לעשות את הכל, ואני לא צריך להתאמץ יותר מדי, ואסור לי להרוג את עצמי.
הבנתי כמה הם דואגים לי.

אחרי משהו כמו 10 ק"מ. פתחנו את האלונקות. שני אנשים כל פעם על כל אלונקה.
אבל כמעט ולא נתנו לסחוב אותה, כל אחד רצה להיות כמה שיותר זמן מתחת לאלונקה.
החבר'ה שם כל כך איכותיים! (האמת קצת חבל שחצי מהם מתגייסים עכשיו).
אהה חח ולא פלא שהצוות שלנו אח"כ זכה בצוות מצטיין (לא שלי הייתה יד בזה.. חח)

בסוף הגענו לווינגיט, וכל ההורים חיכו שם.
ההורים שלי אמרו שהם מאד גאים בי. הם התחילו לשאול אותי, אם היה לי קשה, איך הסתדרתי וכאלה.
ואמרתי להם שהיה בסדר סה"כ. באיזה שלב הם הבינו שעשיתי את כל המסע מההתחלה עד הסוף והם מאד התפלאו.

הם לא האמינו.
האמת זה קצת פגע בי. הם לא האמינו שאני באמת יכול לסיים את הכל.
הם לא האמינו בי?

אחרי זה היה טקס, והכריזו על צוותים מצטיינים וחניכים מצטיינים.
חבל שמהצוות שלנו לא נבחר החניך מצטיין שבעייני הכי הגיע לו. (זה גם אותו אחד שהוא חניך תורן).
(במהלך המסע המדריך שאל כל חניך בנפרד את מי הוא היה בוחר ולמה. והאמת שהמדריך אמר שהטיעון שלי היה הכי משכנע).

הרגשתי טיפה אכזבה כי אח שלי היה חניך מצטיין וגם הצוות שלו היה מצטיין.
והוא גם יזם את ההתנדבות שממשיכה כמה שנים עכשיו, ואני לא לקחתי חלק בארגון שלה השנה למרות שיכולתי.

ואולי זה קצת נחיתות שהוא הצליח ואני לא. וגם ההורים שלי שלא חושבים שאני יכול כמוהו.

בסוף כל החניכים התפזרו הביתה עם ההורים שלהם.
כעסתי סתם על ההורים שלי.
גם בגלל מה שאמא שלי אמרה בצהריים שהיה מאד לא רלוונטי עם המכנסים.
וגם סתם.
הרגשתי ממש שאני מאוכזב מההורים שלי.
כאילו הם לא מילאו את תפקידם בטור הורים.
הם לא יעצו לי לנכון. הם לא האמינו בי ובמה שאני יכול לעשות.
ואחרי איזה ויכוח קטן באוטו הבנתי פתאום את כל הדברים האלה.
זה ממש גרם לי להרגיש רע.
וניסיתי לעצור את עצמי.
אבל אז חשבתי שעדיף לזה פשוט לצאת.
ובכיתי.
בשקט כמובן שהם לא ישמעו.
והבנתי שההורים שלי לא באמת מכירים אותי.
הם לא באמת יודעים מי אני. מי זה הבן שלהם.
וידעתי שזה באשמתי. כי אני ממדר אותם ולא מגלה להם.
לא נותן להם לגלות.

כל הנסיעה העמדתי פנים שאני ישן.

ובסוף חזרתי הביתה והלכתי לישון אחרי מקלחת שהורידה המון חול (שגם לפני זה התפזר בחדר)
וכמובן אחרי שיחה עם החבר...

אולי כל הקטע עם ההורים קשור לזה שהתחלתי לנהוג
(כן יש לי רישיון ואני כרגע חייב את ההורים שלי בטור מלווים!)

אני רוצה כבר לצאת! אני מרגיש מוכן! ואם זה היה תלוי בי הייתי כבר יוצא!
(אפילו כתבתי סיפור שאולי אפרסם בקרוב)

זהו הגיע הזמן להתמודד בבגרות.
נשארו עוד 3 בגרויות:
מתמטיקה,
היסטוריה,
והיציאה מהארון.

והשתיים האחרונות באותו היום...