הצלע השלישית

אז שבוע הבא אני רוצה להפסיק עם השקרים...

כמה שאוכל..

וכפי שאמרתי בפוסט הקודם כתבתי סיפור.

כלא

זהו!

החלטי!

אני רוצה את החופש שלי!

נמאס לי להיות כבול כאן!

יושב בשלשלאות, בחרא של עצמי.

מגיע גם לי לצאת, לראות את העולם בחוץ, בלי להתבייש.

עד עכשיו רק התחבאתי מבעד לסורגים. הצצתי מדי פעם בחלון.

גם יצא לי לדבר קצת עם אסירים לידי.

אליהו, השותף שלי לתא מאד נחמד. יש לי מזל שנתקעתי דווקא איתו ולא עם מישהו אחר.

אמרו לי שהכנסתי את עצמי לכלא, אבל אני בטוח שזה לא ככה.

זה הם שהכניסו אותי לכלא הזה!

גם אליהו אמר לי שהוא הכניס את עצמו, כמו כולם כאן.

אבל זהו, זה הסוף.

אני בורח.

לא אכפת לי מה יקרה,

גם אם יוציאו אותי להורג או משהו, עדיף לי למות חופשי מלהירקב כאן בחרא.

שמעתי כבר על בריחות מכאן.

היו לפני כמה חודשים איזה שניים בתא שהצליחו לחפור את דרכם החוצה באמצעות מכתב שהם קיבלו מבחוץ. הם הוציאו את האותיות, סדרו אותן מחדש ככה שכל הדיו היה בצד אחד של הדף. בצורה כזאת הדף היה הרבה יותר כבד והם הצליחו לשבור באמצעותו את אחד האריחים ברצפה.

היה להם מזל שאף אחד מהסוהרים לא שם לב...

אליהו אומר שלא כדי לברוח. הוא סיפר לי שהוא ברח פעם אחת. דווקא עמדו לשחרר אותו.

ועכשיו הוא על תנאי. אבל בגלל שהיה בסוף התקופה שלו, נותנים לו לצאת לחופשות ארוכות יותר ממני.

אני כבול פה כבר כמה שנים בחרא. יושב וסופר את השעות. אין פה ממש מה לעשות. לפעמים בשעות של זריחה, אור השמש חודר קצת בין הסורגים. אני משתדל להתעורר מוקדם כדי לא לפספס את זה כל פעם. זה בערך הקשר היחיד שיש לי עם הבחוץ.

למעט החופשות כמובן. איזה אחת פעם בחצי שנה. וגם אז, רק לצאת למפגש אסירים משוחררים או לפני שחרור.

כאילו שעומדים באמת לשחרר אותי בזמן הקרוב.

אם אני לא אעשה משהו, הם לא ישחררו אותי מרצונם החופשי.

שמעתי על אנשים כאן שנכנסו לכלא כשהם היו ממש צעירים והם כבר שכחו איך נראה הבחוץ.

זה מפחיד אותי.

אני לא רוצה להישאר כאן עד אחרון ימי.

החושך כאן, או יותר נכון, נורות הפלורוסנט המעצבנות, לא עושות לי טוב.

גם האוויר המחניק כאן, הצפיפות, הסירחון וכמובן הארוחות המזוויעות.

ויותר מהכל! אין כלום מה לעשות.

פעם ניסיתי לשחק עם אליהו כל מיני משחקים. "כן לא שחור לבן" או משחק אסוציאציות וכאלה, אבל הוא לא פרטנר טוב.

הוא תמיד מאבד את הריכוז, ומתחיל לספר לי על העולם שבחוץ. כמה יפה הוא נראה. זה מעצבן אותי! אבל האמת, הוא שותף ממש טוב. הוא בכל זאת מנסה להיות נחמד. והוא לא אונס אותך באכזריות כמו אסירים אחרים פה.הוא גם תמיד מוכן לחלוק במה שיש לו. לא שזה הרבה. אבל כבר הספקתי לקרוא את כל הספרים הקטנים שלו.חוץ מאלה שהוא מחביא. הוא חושב שאני לא רואה אותם מתחת למזרון שלו, אבל אני יודע שהם שם. זה טוב שיש ספרים. ככה אני אוכל גם לשנות את המיקום של האותיות ולהפוך את הדפים לכבדים יותר, וככה לשבור אולי אפילו את הקירות. כל עוד זה לא יעשה מהומה גדולה מדי.

אני יודע שאני הולך לברוח. ממש בקרוב.

אני רק צריך לתכנן את זה.

אני יודע שאני הולך להצליח. הם לעולם לא יחזירו אותי לכאן! לא כל עוד אני חי!

כי הרי מגיע לי חופש!

במיוחד כשלא עשיתי כלום, והכניסו אותי בכוח לכאן.

אני לא מבין למה כולם אומרים שהם הכניסו את עצמם.

זה משהו באווירה כאן שגורמת לך להאמין לזה.

אבל זהו, בשבילי.

עוד מעט לא תהיה יותר אווירת כלא.

לא יהיו יותר ארוחות מגעילות ונורות פלורוסנט שעושות כאב ראש.

זהו!

עוד מעט אני אצא מפה...

רק להפוך את האותיות...

וברגע הנכון,

אני בחוץ.