הצלע השלישית

אני שונא לכתוב פוסטים כאלה,
אבל אני מרגיש שאני חייב להוציא את זה, ועדיף עכשיו מאשר על מישהו שאני אוהב.

אז ככה:

אני לא יכול לסבול אותך.
את הבנאדם הכי שקוע בעצמו שאני מכיר!
הכי שיטחי!
הכי אנוכי ולא מתחשב!
העיקר את אומרת שאני חסר רגש הא?

כמה פעמים עשינו דברים שאת רצית?
תמיד!
כל פעם שעשינו משהו ביחד זה היה או משהו שאת ממש רוצה, או משהו ששניינו רוצים.
פעם אחת את הסכמת לראות יחד פרק של ד"ר הו, כמובן על הנושא שאת הכי אוהבת.
אהה כן, וכשישבנו על הרצפה וראינו את זה, את הבאת לעצמך כרית...

וכשהלכנו לקנות נעליים, ושבסוף מצאנו במחיר הרבה יותר נמוך מהתקציב, ואמרתי בצחוק שאת השאר את יכולה

להוציא, זה היה בצחוק!
סטומה! את באמת חושבת שאני יכול להוציא עליך 250 ש"ח סתם מהכסף של ההורים שלי!
על מה?!
על איזה סמרטוט מכוער כדי שתהיהי קצת יותר אופנתית.

הרדיפה האובסיסיבית שלך אחרי היופי מגעליה אותי!
את רזה מדי ואת נראית כמו שלד.
גם בגוף וגם בפנים!
חצי מהשיחות שלנו היה רק על מה שאת לבשת, על כמה חשוב להראות טוב, על כל הדברים המפגרים שאת עושה

מהם פולחן ואני לא יכול לסבול...

והשיחה ביום ראשון לפני שבוע. אמרת לי כמה את לא מרוצה מהדיאטת השמנה שלך.
אני הקשבתי, וניסיתי לעזור. באמת שניסיתי בכל ליבי.
יומיים אחרי זה, (כשאני מתקשר, כמובן שאת לא תתקשרי אלי!),
את אומרת לי כמה שלא הרגשת טוב עם זה.
שאני מנסה לטאטא הכל מתחת לשטיח.
שאני לא עוזר לך ואני לא עושה כלום...

אז תקשיבי, אם זה ככה תשאירי את השומן והוויכוחים הטישפיים שלך עם אמא שלך לעצמך.
כן, לדעתי היא עשתה דברים נוראיים, בעיקר בכך שהיא הפכה אותך למוטציה בולמית שלא מסוגלת לאכול ולהיות

מודעת לאחרים!

אני נסעתי אלייך כל שבוע!
כל שבוע במוצאי שבת בלי להסס בכלל!
ואת, פעם אחת היית אצלי!
וכן, דלק עולה כסף! ואני הייתי מוכן לשלם.
אבל מה לעשות שההורים שלי לא מסכימים שאני אסע יום אחרי יום.
מה הבעיה שלך?! ילדה מפונקת וטיפשה!

נורא העליב אותך שמחירי הדלק עלו...

"אתה לא יכול לוותר על הכושר קרבי שלך ולבוא לחוג פיסול, הרי איך תוציא את האגרסיות הגבריות שלך?"
באיזה סרט את חיה?!
אגרסיות גבריות?
מה זה? איזה מושג שהוצאת מספר "איך לגדל גבר כחיית מחמד" או משהו?!

אז נראה לך שאין לי רגשות? שאין לי עולם פנימי?
אז זה שאת לא מתעניינת בזה, זה לא אומר בהכרח שזה לא קיים.
כי כשאדם כל כך שקוע בעצמו שהוא לא רוצה בכלל להתסכל, אז שלא יאשים את האחרים שהם לא קיימים!
פעם אחת לא שאלת אותי מה שלומי!
ואחרי כל השיחות שהייתי מוכן להקשיב גם לזיבולי שכל הכי קטנים שלך!

את כל כך צבועה שזה מחליא אותי!
בדיוק כל מה שאמא שלך עושה לך, את עושה לי...
העיקר שאני לא נותן מספיק!

תרשי לי לצטט את הבלוג שלך.
מה שכתבת פעם קודמת כשנפרדנו:

"אנטומיה של מערכת יחסים

כמו זרועות מדממות שנשלחות אליה,
עורקים של חיבה המתעקשים להתחבר,
קשר של שני לבבות הפועמים ביחד,
ניזונים אחד מהשני,
מעלים מחשבות ורגשות,
בתחושה חמימה של גלים.
נצמדים ומתשרגים,רחב ועמוק יותר,
עומדים בסימביוטיות מושלמת שממנה עשוים חלומות
(או הזיות עם חושבים על זה לעומק)
גוש של חוטים מתחבר סופית,
משעבד אותה, מריונטה הרוקדת לצלילה הנלוזים של האהבה.
אך המוזיקה נגמרת בכמה מילים
רק סליחה חרישית נשמעת לרקע קריעת צינרות האלה מהבשר החיי
מלווה בשטף דם כלל גופני.
חסרת תנועה ,היא שוכבת שם, כמעט יכולה להריח את הריקנות מנקבת ברקמות האנושיות
ללא רחמים,מחכה שתקווה תמלא את החסר,
שהפצע יגליד."

אוקיי, אז בלי קשר לכמה שזה קיצ'י ושוב מתרכז בעצמך,
את בכלל קראת את זה?!
"ניזונים אחד מהשני"
זה בדיוק מה שלא היה לנו!
זה את ניזונה ממני!
הכל זה רק אני שומע את הזבל שלך!
הכל זה רק את נתלית בי!
כאילו אין לי מספיק מקום במערכת יחסים הזאת!
זה רק את!
יש יותר מדי ממך בשביל שגם אני אהיה שם!
והרי מה זה חשוב, את במרכז!

אהה וכשאמרת שאת יודעת לזהות הומאים...
תלכי לעזאזל...
לא היה לך אכפת מהעבר שלי...
העיקר את אוהבת הומאים, אבל ברגע שתדעי שהחבר שלך נמשך גם לבנים,
אני לא רוצה לדעת איך היית מגיבה....

אני לא רוצה יותר קשר איתך!
חסמתי אותך במסנג'ר, ואני  לא אתן לזה לקרות שוב...

כשנסעתי אליך (שוב אני עושה הכל), בפעם הראשונה מאז שחזרנו לדבר,
משהו בתוכי אמר לי "תברח, אתה לא רוצה להיות שם!"
למה לא הקשבתי?

את פשוט בלי נסבלת!
ילדה קטנה ומפונקת!

עכשיו מילא שאת כל הדברים האלה,
את גם מאשימה אותי בסוף!
אני מטאטא מתחת לשטיח את הכל? אני מטייח את הקירות שלא יראו?
תעשי לי טובה!
המערכת הזאת לא הייתה חשובה לך יותר מהארוחה האחרונה שהקאת...
רק את חשובה בעולם הקטן והחולני שלך....

בבקשה אל תיצרי איתי קשר,
אף פעם...

אחרי כל הזמן שזה הצטבר, ושמרתי את זה, פתאום הכל מתפרץ בבת אחת.

בא לי להתחיל עם כל מה שאני רואה כרגע!

היי אבן, מה את עושה הלילה? אני בטוח שאת פחות מרוכזת בעצמך....

היה לי יום באמת נהדר! היה לי שיעור נהיגה שהחל חלק יחסית, סיימתי ללמוד את כל החומר למבחן מחר, סיימתי במהירות את הקאקורו של יום חמישי, בשחיה היה כדור מים (שזה הדבר שאני הכי אוהב) והקבוצה שלי אפילו ניצחה.

דיברתי עם המלווה היום שוב, שזה תמיד נחמד, והיה לו איזה מבחן חשוב שאני מקווה שהלך לו טוב!

אבל עדיין, הסוף של היום. הדקות האחרונות.
פתאום זה כאילו נחת עלי. כנראה בגלל שקראתי בפורום של GoGay.
בעולם השיטחי והמגעיל הזה של הומואים, יש כל כך הרבה חארות.
כל כך כל כך קשה למצוא אושר. או אפילו אהבה שזה יחסית יותר פשוט.

פתאום הייתה לי תובנה. רק הזמן עכשיו, רק בתקופה הזאת בחיים שלי, זה הזמן היחידי שיש לי להיות מאושר.
וזאת התקופה הכי לחוצה שלי בחיים.
בעולם מגעיל כזה, ככל שאני גדל, ככה אני פחות אטרקטיבי לגברים אחרים.
הייתי בצ'טים אני יודע מה אנשים סוטים ומגעילים מחפשים.
חיים יבשים מתוכן, ומלאים בסקס חסר משמעות. שלרוב נגמרים בגיל 40.
אבל כמה מההומאים האלה באמת מוצאים אהבה. ויותר חשוב, כמה מאלה שכן מוצאים מצליחים לממש אותה?!

מה הסיכוי שאני אתחתן?
לא ניכנס כרגע להגדרות של נטייה מינית.
כן יכול להיות שאני אתאהב באישה וניתחתן. זה במקרה הטוב.
אבל עדיין, אני לא יכול להכחיש שאני נמשך גם לגברים. ואם אני אוהב גבר. מה הסיכוי אז שנתחתן?
ואני רוצה שיום אחד יהיו לי ילדים. (הייתי מעדיף גם ביולוגים אבל אסתפק גם במאומצים).
זה כאילו אין לי סיכוי לעולם להיות מאושר.

בפעמים הבודדות שיצא לי לדבר עם אמא שלי על נטייה מינית היא אמרה לי שחיים של הומואים אלה חיים נורא קשים. שנורא קשה

"להם" להיות מאושרים.
אני פתאום מבין למה היא מתכוונת.

פתאום הרגשה של חוסר תקווה, שמשום מה באה עם המון עצבנות שאני לא יודע מאיפה הגיעה.
באמת שאני בנאדם שלא מתעצבן כמעט אף פעם. לפתע קופץ עלי איזה פרץ כזה של כעס. לא על משהו מסויים. סתם על העולם.
"מה הטעם" כזה. מה הטעם לנסות למצוא אושר. מה הטעם שאני עכשיו משקיע בלימודים.
וגם אם אני אממש את עצמי מבחינה אקדמאית כמו שתמיד רציתי, זה לא יהפוך אותי ליותר מצליח או יותר מאושר!

וחלק מכל ההרגשה הזאת, זה לא לראות את התמונה הכוללת. פתאום כל האנשים הטובים בעולם, שכן נמצאים אי שם נעלמים.
הכל רק שחור. ואני יודע שיש דברים נפלאים בעולם, ושקשה להתעלם מהם. היום חוויתי הרבה מהם.

אבל דווקא עכשיו כאילו הכל נשכח.....

אני בטוח שעד מחר בבוקר ההרגשה הזאת תתמוגג...

אם לאור היה פלאפון, הייתי מתקשר אליה מזמן.
ההוצאה של ההרגשה הזאת למילים, הקלה עלי.

>

שאתם כל כך שונאים איזה מישהו מסויים.
שהוא כל כך עיצבן אתכם.
שהוא עבר את הגבול!

דווקא כל היום הרהרתי אם להיפגש איתו.
היה לי את המספר שלו, ולו אין את שלי.
היו לי מלא מלא שעות בת"א, אז עלה הרעיון...
אבל החלטתי שלא ואני כל כך שמח על כך.

חזרתי הביתה, ואז דיברנו קצת וכבר נמאס לי ממנו, אז שאלתי את רון: כן או לא.
ורון אמר כן.
אז חסמתי.

ונמאס לי!
שילך לעזאזל!

שלא יצור איתי קשר.

יש לי שתי דאגות ענקיות:
1. הכרתי אותו דרך חברים כך שיש סבירות גבוהה שעוד ניפגש שוב וזה יכול להיות מאד מאד לא נעים.
2. סיפרתי לו כל מיני דברים, והוא ראה את שני הבלוגים שלי. הדבר הכי נוראי שהוא יכול לעשות זה

לגלות את הכל לחברים, או אפילו יותר גרוע לרשום משהו נוראי בתגובות בבלוג.

הבנאדם הכי כוסון בכיתה שלי פעם קילל איזה מישהו: "מה, אתה שייך לנוער הגאה הזה?"

יש לך בכלל מושג איזה תיסבוך זה?!
איזה קשיים צריך לעבור?!
כמה זה הרבה יותר נוח שיש עוד אנשים שעברו את זה, שיכולים לתמוך בך?!
יש לך מושג כמה קשה לחיות בשקר מול אנשים שאתה רואה יום-יום?
שאתה לא מכיר את עצמך?!?!

כמה יפה ככה אידיוט.
היום נזכרתי בזה וזה כל כך הרטיח אותי.

היה לי דווקא יום מצויין שגם הסתיים מצוין עם אור וניר בגבעתיים.
פשוט הדקות האחרונות, שאני מנסה לא להחשיב לחלק מהיום, קצת קילקלו...