צמח בר

באותו הרגע שראה אותה, היא חייכה. הכלב רץ אליה. הוא זוכר מהתמונות.

לא זכר איך עשה את שארית הדרך עד אליה. רכן לנשק את לחייה, וריח הבושם העדין היכה בנחיריו, הסבה את פניה במהירות ושפתיה פגשו את שלו. מרוב הפתעה, לא ניתק ממנה מיד, ואחרי כן היה מאוחר, גופה כמו נמס אליו, ידיו נפתחו ואספו את גופה, הצמידו אותה אליו.

היא חשה בהתעוררות גופו ואגן ירכיה נצמד עוד יותר בתגובה.

גררה אותו לפינה חשוכה, אפלה, ליד מגרש החניה.

והוא, נשימתו כבר לא באפו, כמו לא היה בכוח להתנגד, גם לו רצה. שוב משכה אותו אליה לנשיקה חמה, רטובה, חזקה.

גופו נשמט מאחיזת מוחו, וקול קטן נחלש והולך שאל "מה אתה עושה?", והשתתק.

נסחפו בים התחושות שהסעירו אותם.

ידיו כמו בעלות רצון משלהן, נגעו, חקרו, חיפשו, והיא נאנחה, נצמדה, פורעת בבגדיו.

משך חצאיתה כלפי מעלה, נגע בה, מרגיש אותה מצפה, משתוקקת, וכמו רק לזאת חיכה, חילץ עצמו ממכנסיו, ונכנס בה.

והיא- נפלטה צעקה חנוקה מפיה, מצמידה אותו אליה ברגלה הכרוכה סביבו.

מטמין פניו בשערה, עוד פעם אחת ונגמר.

נשארו שניהם לרגע לפותים זה בזו, כרוכים. נשמתם נרגעת שניה לפני שנפרדו.