צמח בר

מיקום ספר הקריאה שלי על השידה ליד המיטה נקבע כבר בשנת 1984.

באותה השנה ידעתי גם מה מיקומו של ספר הקריאה שלך בכוננית הנמצאת בראש המיטה דווקא.

באותה השנה ידעתי הכל מראש.

חיי היו מסודרים ומתוכננים בלי מקום לטעויות.

עד היום אני זוכרת את התמונה שציירתי לי בראשי אז.

הייתי צעירה ולא ידעתי שהכל יכול לקרות.

הכל באמת קרה.

התמונה שהיתה בראשי- בסופו של דבר צולמה, וחדר השינה שלנו באמת כך נראה.

אבל משהו בדרך השתנה.

ידיעת העתיד שלי לא הייתה מלאה ועמוקה, או שסירבתי להתמודד עם האכזבות שמביאים איתם החיים בהיותי צעירה כל כך.

הייתי ילדה מיושבת ורצינית, גם כנערה הייתי כזו.

את האיש שלימים הפך להיות בעלי הכרתי במכללה. הוא היה המרצה שלי.

עכשיו, בטח עולה חיוך על שפתכם;

קוראים שלי, כן אני יודעת איך זה נראה, אבל זה לא היה כך לחלוטין.

את ארבע שנות הלימודים האקדמיים הראשונות שלי העברתי בין המעבדות, לספריה ולאולמות ההרצאות.

לא נתתי למאומה להפריע לי ברדיפתי אחר הציונים הגבוהים הנכספים. ידעתי שאני זקוקה לממוצע ציונים גבוה על מנת להתקבל לתואר השני ולמקום העבודה שעליו חלמתי מאז היותי ילדה.

אמרתי לכם, העתיד הרי היה ידוע לי מראש.

את הלימודים לתואר השני המשכתי, ובמקביל התקבלתי למקום העבודה שאותו כל כך רציתי. לקראת סיום התואר, כשכבר הייתי לקראת סיום כתיבת התיזה, נשלחתי מטעם העבודה לאחד מאותם סמינרים שבהם כולם מציגים את מרכולתם- המחקרים האחרונים שבתחום שכל אחד ביצע ופירסם ושלטענתו מהווה פריצת דרך במחקר, או שופך אור מזווית ראיה אחרת המשנה את כל התמונה.

פוליטיקה ויחסי ציבור- בלי זה אי אפשר להתקדם לשום מקום. את זה כבר ידעתי מגיל צעיר.

הוא היה אחד מאחרוני המציגים בכנס. סימנתי את ההרצאה שלו ככזו שאני צריכה ללכת אליה- לא בגללו- בכלל לא זכרתי אותו- אלא משום שהנושא היה קרוב לליבי, לתיזה שלי, לעבודה שלי.

מסתבר שלא הייתי היחידה שהתעניינה, כמוני היו עוד הרבה.

לאחר ההרצאה התפתח דיון סוער, לא השתתפתי בו- את הדיעה והטענות שלי, אני מבטאה במקומות אחרים. אני שתקתי והקשבתי- את מה שרציתי כבר קיבלתי.

זה היה יום לפני סגירת הכנס, וידעתי שהחברה המארגנת עורכת ארוחת ערב חגיגית לאורחים החשובים. בשובי למלון הופעתי למצוא הזמנה לאירוע.

לא הייתי בטוחה מה אני אמורה ללבוש, מה לעשות, עם מי לדבר ומי בכלל יהיה שם.

בגלל החששות הללו, הגעתי באיחור, והשתהיתי בדלת בראותי שרוב האנשים כבר הגיעו.

כפי הנראה פניי גילו את רגשותיי.

הוא נגש אליי, לחש באזני, "אני רואה שקיבלת את ההזמנה, שמח שהחלטת להיענות בחיוב, בואי, הצטרפי לשולחני".

מאז אנחנו בלתי נפרדים.

מתכתשים מעל דפי העיתונות על תוצאות המחקרים שלנו, אבל משלימים בחיוך בבית.

זה לא סיפור אהבה רומנטי ודביק, אבל כאלו הם החיים.

***

ובקשר ל- 7 עובדות-

המשחק שוחק בישרא הרבה לפני שדאלי הגיע לביצה....

אז זה נקרא היה פרוייקט, ולא נושא חם.

עם כל הכבוד לדאלי.