צמח בר

ובאותו הזמן שבו החלה ההתקפה, כבר פורסם בכל כלי התקשורת שהיא החלה.

זה נותן בעיניי משמועת חדשה לביטוי "לרוץ ולספר לחבר'ה".

אני זוכרת שהיו פעם זמנים שבהם הציבור היה מקבל עידכון על התקפה כזו 24 שעות אחרי (אם בכלל), לטוב ולרע, ולכן אני עדיין מופתעת כשאני פותחת את ynet ומוצאת ידיעות על ההתקפה, מפעילה את הרדיו ושומעת דיווחים חיים מהשטח, משל היה זה משחק כדורגל.

אחר כך יבואו הדיונים, האם היתה התקפה נחוצה מבחינה קיומית אל לאו, האם יש לנו אישור מהאח הגדול, והאם ההתקפה הזו הייתה תעמולת בחירות, מצד מישהו.

אח"כ גם יבואו השמאלנים יפי הנפש ויגידו שנהרגו שם אנשים חפים מפשע, ויגיעו הימניים חמומי המוח ויאמרו שהגיעה הזמן שהציבור העזתי יפעיל לחץ חברתי על מפעילי הרקטות, וזה יימשך שבועיים, ביחס להתקפה שלארכה אולי דקותיים.

אני לא מקנאה באותם המתגוררים בטווח הרקטות המשתגרות מעזה.

הספיקה לי מלחמת המפרץ הראשונה בכדי להבין מה זה לחיות תחת איום יום-יומי;

ואני מתארת לעצמי שהפעם תושבי הצפון יודעים ומזדהים עם תושבי הדרום.

לבעיה הזו אין פתרון בית ספר, וזה לא שחור או לבן למרות שהחיים הם כן- או שאתה חי, או שאתה מת, רק בסרטים וספרי פנטזיה שי אנשים שהם לא חיים ולא מתים.

והבעיה הזו יש לה שם, יש לה הרבה שמות, וגם אם נבין ונדע מה ההיסטוריה שלה, מה המקרות, וגם אם נאמר שכולם צודקים, וכולם טועים,

זה עדיין לא יעזור לנו להפיג את הפחד מהילדים שגדלים עם האיום הזה והטראומה הזו, וכל מה שאנחנו רוצים זה לאסוף אותם אל חיקנו, לגונן עליהם, ולהרחיק את המבט הכואב מעיניהם.

והבעיה הזו, אם יימצא לה פתרון, זה לא בטווח יד, וחד משמעי, וייקח זמן בכדי להטמיע אותו.

ובינתיים אנחנו כולנו משלמים את המחיר.

***

לא אהבתם את השיר למטה?