צמח בר

חודשים של שעות עבודה ארוכות ומאומצות, עתיד מעורפל בקשר להשארותי באותו מקום עבודה, הצורך לקבל החלטה להתחייב למשהו מסויים, נתנו את אותותיהם ואני נפלתי לתוך שבוע מלא בטעויות מטופשות הנובעות מחוסר ריכוז ועייפות.

הייתי אמורה לנסוע לסופשבוע לים המלח אך זה כנראה יתבטל מסיבות שאינן תלויות בי. אולם בכל זאת החלטתי לקחת לעצמי את יום החופש הזה, - אנוח אעשה מעט סידורים, אמור אותו לעצמי, כבר כמעט מאוחר, ויש יום יפה בחוץ.

אבל לא אוכל לצאת לפני שאסיים לכתוב.

גדלתי בבית שאינו מאפשר טעויות. לא מקבל כאלו. זה לא בלקסיקון. כוס לא צריכה להשבר כי לא הבחנת היכן את מניחה אותה, ולא צריך להחליף את הגומי במכונת הכביסה כי לא שמת לב ששרוול השתרבב לו כשסגרת את דלת המכונה.

טעויות הנובעות מחוסר תשומת לב, או סתם שגיאות אינן מובנות. הכל צריך , מה זה צריך, חייב, להיות מושלם, וללא רבב.

בגד לא צריך להיקרע, ומחשב לא אומר להשתדרג בתכיפות כל כך גדולה.

(גם לא למדנו לצחוק על עצמנו, או לקבל את החיים בקלילות, אבל זו כבר סאגה אחרת).

כשמתחנכים בבית כזה, לא משנה כמה תאמן ותחנך ותעבוד על עצמך, לא תוכל להיקרע לגמרי מהבסיס עליו גדלת.

ולכן, כל ההסברים שבעולם שנתתי לעצמי על הטעויות שלי- תשישות נפשית, חוסר תשומת לב, ריבוי מטלות דחופות ובו זמניות, עומס על הקשב שלי, לא עזרו וביום רביעי אחה"צ כבר הייתי על סף דמעות, ופה ושם גלשה לה דמעה וטיילה על הלחי.

עכשיו אני בבית כותבת, מתעדת לצאת בקרוב אל השמש ומנסה לשכוח את העבודה וממנה ולא מצליחה.

שדות אמר לי לפני כמה שנים, שתמיד לפני יום ההולדת זו תקופה קשה.

אולי זה הדבר, אולי זה גם זה וגם דברים אחרים.

בשבוע הבא אני חוגגת יומולדת, הגיל מצויין כאן משמאל.

אני צריכה לחזור לעצמי.