צמח בר

אבא שלי עבר ניתוח השתלה לפני כחודש.

כשהזדקקתי למישהו, התקשרתי אליו, הוא לא ענה, וכשחזר אליי, לא נתן לי כתף.

בקופת החולים, כשטיפלתי באישורי התרופות של אבא שלי, הכרתי מישהו.

הוא נראה כמו מי שזימנתי לי, כמה ימים קודם לכן.

זה התחיל לא רע.

אבא שלי שוחרר מבית החולים, ואושפז שוב, לאחר יומיים בבית, עם אנמיה קשה, ודליפת אוויר מהריאות לבית החזה.

עם איש1 לא הייתי מוכנה לדבר.

איש1 המשיך להתקשר בשעות מוזרות ביותר (מוצ"ש ב 2:30 לפנות בוקר, זו שעה מוזרה הייתי אומרת, לא?)

האיש מקופת החולים (יש מצב להכיר אותך?) התברר כבעל מאפיינים שיותר מדי הזכירו לי את בעלי לשעבר.

איש1 אחד התקשר ביום רביעי האחרון, בשעה 5:30 לפנות בוקר (כבר דיברנו על שעות מוזרות?) ולא ויתר, עד שאמרתי לו מדוע אני כועסת, והוא אמר מצידו מדוע לא. והוא אמר אני מתגעגע, והוא אמר, בואי. ואני באתי. ואז הוא אמר, אני נכה ריגשית, אני יודע, לעולם כמעט לא תשמעי אותי אומר שוב, נבגדתי. אני אומר במעשים, לא במילים, ואני נישקתי לו, והלכתי. לעבודה.

מבולבלת. לא יודעת מה באמת רוצה.

יום לאחר מכן, ההוא עם התחת הסקסי, שוב ביקש  את מס' הטלפון שלי.

אני עוד יותר מבולבלת.

האיש מקופת החולים ממשיך להתקשר, הוא רוצה בית, ומשפחה וילדים.

שישבת עבר ולא ראיתי אף אחד מהם.

גם לא רציתי לראות.

עודמעט אמור איש1 להתקשר, או לבוא לקחת אותי, אני כבר לא אענה. לא מתחשק לי לראותו.

ולאט מתגבשת ההבנה, שלמרות שהוא היה האיש היחידי שרציתי ילדו, הרי עכשיו, אני אמנם פתאום כמהה לחוש חיים גדלים בתוכי, לא הוא מושא האבהות של ילדיי.

אבא שלי עוד לא השתחרר מבית החולים, אבל הוא כבר מדבר על עתיד מסויים, ולא מפסיק להודות לאמא שלי, שהייתה איתו ולצידו כל הזמן הזה. חיים חדשים. נדמה לי שפתאום הם הבינו שהם לא יכולים זה בלעדי זו.

חודש קשה.

מתיש.

אני הולכת לישון.