קומבינציה של ארוחה לא מתאימה למערכת העיכול שלי, איטיות מערכת ההפעלה של אותה מערכת (עיכול, עיכול), ציוצי הציפורים שעל העץ מול חלון חדר השינה, והנחירות שלו (הוא עייף, נסלח לו), גרמו לי להתעורר מתישהו באמצע הלילה ויתירה מזו- להישאר ערה.
המחשבות רצות בראש, ונכון שהוא התעורר ושוחחנו במשך שעה, משלבים ידיים ורגליים, אבל בסופו של דבר, העדפתי להשאיר אותו לישון ולוותר על החיבוק שלו ושל שמיכת הקיץ.
"אני אשן כבר בקבר", אמרה הפולניה ולא יספה (עאלק).
אני נותנת לאצבעות לרוץ על המקלדת, מריצה מחשבות בקווים לא מקבילים ולא חופפים.
אם הייתי יכולה לצלם את שיחות הציפורים ולהעלות את הזימרה, זה היה נחמד, אבל זה גם מעצבן באיזשהו שלב.
החתולה (שלו) התיישבה על אדן המרפסת שפתחתי לרווחה, מביטה אל הרחוב המתעורר, באוזן אחת קשובה לציפורים ובשניה לנקישות אצבעותיי הרצות על המקלדת.
כאן, האנשים מתעוררים מאוחר יחסית, אבל עדיין רצים לעמל יומם במהלך היום.
ימי החופש הללו עמוסים ובהתרוצצויות ובסידורים, אולם גם חבויות בתוכם גם פינות קטנות של חסד וחיוכים.
הקמטים במחשבה, מתחילים להיות מגוהצים, והמילים שוב מתחילות לצוץ בראש סדורות למשפטים.
כבר לא חשוך כל כך ובעצם כבר יש אפילו אור, כמה מהר זה קורה כשאנחנו לא שמים לב, ופשוט שקועים.
כותבת משהו אחר לרבנית, סיפור משעשע שקרה באחד הימים האחרונים.
משועשעת, חיוך עולה עם הזכרון.
מעט מעט אני נרגעת, גם מערכת העיכול כבר פחות מפעפעת.
לא יודעת אם לחזור למיטה לניסיון חוזר, או פשוט לוותר.
כבר לא לילה, בוקר, קולן של הציפורים נישא פחות.
משקה את העציצים, הזנחתי אותם מעט בימים האחרונים.
הדגים באקווריום נחים.
אולי גם אני?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
