טוב, זה ארוך מאוד ומגובב מאוד, אם אתם ממש מתעקשים לקרוא, הכי טוב זה לקרוא רק את הפיסקה האחרונה השאר, נכתב ממני ואליי בחזרה. כדי שלא אשכח, כדי שאדע.
לכתוב, פשוט לכתוב. להחזיק כלי כתיבה בידי, להניח עלי נייר ולתת למילים לזרום מתוכי.
קשה, לא קל, כמו אין מילים להביע, כמו יבש המעיין ממנו זרמו כל כך הרבה מילים, כמו מצץ, שאב, ינק את כל המילים שהיו לי, שלי, אני.
מה אני מרגישה, לא איך, אלא מה, לא יודעת, אולי בעצם אני לא מרגישה. נעה בתוך ערפל של חוסר תחושה, חוסר הרגשה, לא טוב, לא רע, לא משועשעת, לא עצובה, לא שמחה, לא ירודה.
שליווה, בטוחה, רגועה, הולכת בדרך בביטחה, למרות שלא יודעת מהי הדרך, ולאן היא מוליכה. בוחנת מצבים, יודעת לקרוא אותך, וגם האחרים ברורים לפניי, יודעת מה מקרינה, מה שרציתי מזמן נורא. משתמשת בכך כחומת הגנה, כמסיכת שליטה, לכסות על חששות מה. חששות שציפיתי כי יעלו והם לא עולים, אולי בגלל המסיכה, ואולי כי אני כבר לא צריכה. ואולי זו לא מסיכה, אלא ידיעה, הבנה, הפנמה של מה שאני. כמו שאמרתי לו אתמול, והוא טעה לחשוב כי זו גאווה, אני יודעת מי אני, אני יודעת מי אני בשבילך. וזה היה כתגובה, לאמירתך שתחזור עם מישהי אחרת הלילה, אם לא אשוב איתך. ואני חייכתי חיוך משועשע, חיוך מונה ליזה, ואתה הרמת גבה.
לכתוב, לכתוב, לא, אינני מרוקנת, אך גם אינני רוויה. לא נוגעת בשמים, השמים נוגעים בי, הם מסביבי.
רשימת הצ'אנסים הנוספים שנתתי לו מתארכת לעוד אחד נוסף, ועוד אחד, ולאט לאט מחלחלת בי ההבנה שמעולם לא נתתי לו צ'אנס מלא באמון. תמיד הלכתי/ברחתי לפני שהישות הזוגית נוצרה, והוא ניסה בדרכו שלו המגושמת, הלא-בוגרת האיטית, המפוחדת להגיע, לגעת, ואני לא הייתי שם בכדי להבין, עסוקה בעצמי, במלחמותיי שלי עם עצמי, בכאביי, לא פנוייה ריגשית לגמרי בכדי להבין שהוא מנסה, ולא ממש יודע איך להגיע מעבר לחומות השתיקה שהצבתי, רגיש למה שאני אומרת, גם כשמעולם לא אמרתי, רגיש לאיך שאני מרגישה, גם אם לא מראה לגמרי. וההבנה הזו שאני מבינה, לא מאירה את עיניי באור חדש של אהבה והבנה, לא שומטת את האדמה מתחת לרגליי, לא מפיקה את בירכיי.
זו ההבנה שבאה מתוך ריחוק מסויים שתפסתי, כמו שמתרחקים מתמונה יפה, בכדי לקבל פרופורציה ולראותה בשלמותה.
לכתוב, לכתוב, פשוט לכתוב. על שעולה בראשך, לכתוב, לכתוב.
לא הופתעת שהתקשר אתמול, למרות שביליתם ביחד את הלילה שקדם לו. לא תופתעי אם לא יתקשר בכלל השבוע, גם לא אם הוא כן יתקשר. היום הוא כבר לא יתקשר. אולי ביום שלישי.
בסופשבוע הוא נוסע לחו"ל לעשרה ימים. כששאלת בקול מתפנק ולא אופייני מה יביא לך כסובניר, אמר שלא מביא מאומה לאדם, ורטן שלכולם יש דרישות ותביעות ממנו, ואז שאל מה את רוצה שיביא לך וענית- אותך. והוא כמעט נרגע.
בין אם יביא, ובין אם לאו, זה לא ישנה לך הרבה. הוא לא יודה שהתגעגע, אפילו בינו לבין עצמו, אבל תחושה עמומה של ריק תקנן בו, והוא ישקיע עצמו בכתיבה על –מנת לשכוח.
הוא נהנה מההצגה שאת עושה מול אחרים. את מאוד מרשימה, את יושבת כמו נסיכה, הכלב מניח ראשו על בירכייך, ואת בחיוך והנאה מלטפת אותו.
מיד כשהתפנה מקום, ביקש שתעברי לשבת לידו, והמשיך בשיחה ערה עם הסובבים אותו. ואת יושבת לידו, אפילו לא נוגעים זה בזו, את מקשיבה לשיחה בחיוך עירני. לא נסמכת עליו, לא נמרחת, לא מפגינה סימנים של בעלות וחוסר ביטחון. נהנה מהמילים הקצרות שאת משלחת בתוך השיחה, כמשלימה. מבחין בבני שיחו, אינטלקטואלים בעלי תארים גבוהים, ומחשבותיהם כמעט נראות על פניהם- היא לא רק מרשימה, היא גם חכמה. הוא נהנה לראות את זה, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, זה מחמיא לו. קולט את עיני האיש מביט בה, מבטו בורח במבוכה, ושוב מביט בחצי גניבה.
היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע, כמה כאב היא יכולה לגרום לך, וכמה הנאה, האם באמת היא לא תדע?
וכל יום שהוא נמצא לידך, כל שעה, כל רגע, כל דקה את שופטת אותו לחומרה, והוא נתון לשיפוטך ולביקורתך, והוא לא בהכרח מודע, והוא לא בהכרח הוא יודע, אבל משהו בו חש.
מדוע את לא מקבלת אותו כפשוטו, כפי שהוא? מדוע את מסתכלת עליו בעיניים מבקרות, שוללות, בוחנות, נותנת ציונים לכל מה שאומר, עושה? מדוע את מביטה בסובבים אותו לבדוק כיצד הם מגיבים אליו, מנסה לנחש בעיניהם בהבעות פניהם, בחיוגיהם את יחסם אליו, מנסה לקרוא מחשבותיהם, לנחש דעתם עליו?
את לא מנסה לשנות אותו, הוא מה שהוא, ובגלל זה את אוהבת אותו, אבל את גם לא מקבלת אותו כפי שהוא, כפשוטו, הגבר שאהבת כל כך הרבה שנים.
הרי בכישלון שלו, שאת מכשילה אותו, את שופטת את עצמך לחומרה, ובכך מכשילה את עצמך, כמו הגבר שאת אוהבת לא שווה את אהבתך, ובכך גם את לא שווה את אהבתך. עד כמה את לא מעריכה את עצמך?
הכישלון שלו, הוא כשלונך שלך בעיני עצמך. ותו לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
