צמח בר

 "האמת- ה----- הזה דווקא מצא חן בעיניי,

אבל כמעט כל אחד מוצא חן בעיניי בימים טרופים אלו,

אני מתחילה לאבד את השפיות ואת הפסים,

ואני הולכת להעלות את  המילים הללו לפוסט חדש..."

מילים שכתבתי לחברה לפני כמה דקות.

אולי משהו מזה קצת ירד לפני תחילת ההדרדרות, ויעצור אותה טיפה אולי.

מכירה את ההיסטריות הללו, היסטריות של צחוק ושיכחה עצמית, בלי בקרה עצמית, בלי גבולות, חסרת מעצורים של השתוללות מטורפת.

ופתאום הבכי עולה, ואני כבר לא יודעת איך לא לעצור אותו, ואני כל כך רוצה לבכות, והדמעות נאספות, וכואב לי באזניים מרוב בכי שלא יוצא.

שוב ציטוט:

"- אני רוצה להכיר אותו, והאמת- אני רוצה להתאהב, להרגיש איך זה להיות מאוהבת...

-למה להפסיק?

-כי זה מסוכן, לו וגם לי"

אני רוצה לבכות, וזה לא יוצא.

עכשיו 2 בלילה, ועוד שלוש שעות אני אמורה להתעורר, עוד לילה לבן, דפי (המאהב, א.ב. יהושע) הייתה מזהה לילות לבנים כאלו מראש, אני לא, בכלל אני גם לא קוראת להם לילות לבנים, אלא לילות שחורים, או אפורים במקרה הטוב (גאנדלף הוא אפור).

הייתי רוצה קוסמת טובה, או פיה שומרת שתקסום לי קסם, פוף וכל הכאב נעלם.

אבל קסמים לא קורים בעולם של הגדולים, רק בסיפורי פנטזיות, או ילדים.

ואני מעולם לא קראתי סיפורי ילדים, לא נילס הולגרסן, לא החתול במגפיים, ולא הנסיכה הנמה, או מה שהיא לא עשתה שם.

יושבת כאן מול המסך, הדמעות זולגות לאיטן על לחיים מרטיבות, מוחטת את אפי בשקט שלא להעיר (אם הוא לא התעורר עדיין מנקישות המקלדת).

מעט נרגעת, מקודם תוך כדי העליתי שיר של מתי כספי- "לא ידעתי שתלכי ממני"

הדמעות מסמאות את עיניי ואני מנחשת מה כתוב שם על המסך, מעפעפת, מנקה רטיבות, מורחת על הלחי בגב כף היד כמו ילדה קטנה.

בוכה ואפילו לא יודעת על מה, מאיפה בא הכאב הזה לעז..ל.