צמח בר

חודשים על גבי חודשים, שלא היה לך מחשב בשעות הפנאי.

זה לא שאת לא עובדת עם מחשב,

אבל את עובדת בסביבה פתוחה ומסך המחשב שלך חשוף לחברותייך לעבודה ואלו מצידן (לפחות אחת מהן) לא תתביישנה לשאול מה את עושה.

ובכלל בעבודה אין לך זמן לנשום או לעשות פיפי, לא כל שכן לחשוב מספיק על מנת לכתוב.

ובשעות הפנאי?

בשעות הפנאי, המחשב שלך לא זמין ואת לא לבד ואת עסוקה, ואת פתאום גם מדברת.

איתו. 

לא רק על הדברים החשובים, המהותיים, הכואבים.

ולא רק על סיפורי הילדות, אל גם על ענייני דיומא, ואת לומדת לדבר מחדש כפי ששנים לא עשית.

כפי שמעולם לא היה.

וכן, את מתגעגעת לכתיבה, אבל את פתאום לא מרגישה את הגירוד באצבעות של הצורך הדוחק הזה, הכואב כל כך לכתיבה.

והוא שואל אותך למה את כבר לא כותבת.

והוא יודע שיש לך מה לכתוב, את הרי מספרת לו על כך – לא שהוא צריך לשמוע ממך - הוא (הרי) שותף לעשייה.

ובכלל המחשב שלך אצלו, כבר מההתחלה המחשב היה אצלו.

 לניקוי לשיפוץ, לשידרוג, השד יודע לשם מה.

וממילא את רוב זמנך הפנוי את עושה אצלו, וממילא יש לו מחשב שאת יכולה להשתמש בו.

אבל המחשב שלך לא היה זמין.

וזה לא היה לך נוח.

משום מה.

והבטחת לו שתכתבי, כשהמחשב שלך יהיה תקין ויפעל שוב.

והנה המחשב עובד,

 ואת יושבת מולו, ומשחקת.

הורגת את הזמן.

או שאת לא יושבת מולו, אבל את לא כותבת.

ומתנגנים בראשך סיפורים שאת רוצה לכתוב, ואת לא כותבת.

מביטה במסך, במקלדת החדשה והשקטה, ולא כותבת.

חושבת,

שואלת את עצמך האם את משלמת את מחיר הדיבור בעלות אי הכתיבה.

הוא לא יוותר לך על הכתיבה.

את יודעת.

גם אם את תוותרי לעצמך, הוא לא ירשה את המחיר הזה.

אז בינתיים, הנחתי את באצבעות על המקלדת ולא יספתי אֱמוֹר דבר.

ואת הסיפורים ההם שאני חייבת לעצמי, ולקוראים?

אלו יחכו לזמנים פחות עייפים.