צמח בר

יולי אוגוסט זו תקופה לחוצה אצלנו בחברה.

לא כי יש הרבה עבודה.

מיתון וכאלה, אתם יודעים, אנחנו חברה של מוצרי פרימיום (אעלק), אז שקט מבחינת העבודה בפועל, למרות שכולם מתרוצצים כמו עכברים מסוממים שרודפים אחרי פירור השקל האחרון שלהם, ומוציאים דוחות על גבי דוחות, היסטריים לחפש אם יש טעות בתוצאות העלובות שמציגה החברה.

לא.

חודשי יולי אוגוסט הם לחוצים תמיד, בחברה בארץ, ובחברה העולמית כולה.

מדוע ולמה תשאלו?

בחודשי יולי אוגוסט מכינים מנהלי השיווק ומנהלי המותג את תחזיות השיווק והמכירות של המוצרים שתחת אחריותם לקראת השנה הבאה (הפעם 2010 שחייבת לתקן את אי התוצאות של 2009).

יש את ישיבות ה- Pre-plan באמצע יולי, ולאחריהן את תכניות ה- Plan שכולם מבלים ימים ולילות בהכנת המצגות והפרזנטציות (מה ההבל בין המילה הלועזית למילה העברית? שׁאֵני ושא).

לכן רוב האנשים העובדים ברגיל במרחב הפתוח (Open space ) משתדלים להגיע מוקדם בבוקר (באופן יחסי, כמובן) ולתפוס את אחד מחדרי ה- Huddle  (חדרי ישיבות קטנים) ע מנת שיוכלו לעבוד בשקט וללא הפרעות.

העבודה שלי אינה מושפעת מהתכונה המרובה הזו.

העבודה שלי כן מושפעת מעצם העובדה שעכשיו מיתון, ועכשיו קיץ, ואנשים מבלים יותר בבריכה, בים, ובחו"ל ולא במרכזי קניות ובסופרים גדולים.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מעט פחות לחוצה בשבוע האחרון.

אפילו את הפרויקטים הלא דחופים שתכננתי מתחילת השנה ולא הצלחתי מעולם להגיע אליהם, סיימתי בימים האחרונים.

אז יצאתי לי לחלץ עצמות במרחב המשרד הפתוח.

היא ישבה שם באחד החדרים, בוהה במסך המחשב הנייד, על פניה מבע שאומר שהיא לא כאן.

Hello, אמרתי לה, מה שלומך?

טוב, אחלה, ענתה במבטא המצחיק הזה שיש לה.

איך הייתה השבת?, שאלתי, עשיתם משהו?

שום דבר מיוחד, ענתה בחיוך רך, ואתם?

השתדלנו לנוח, עניתי לה. 

היא מנידה ראשה, עיניה נעוצות במסך.

תגידי, היא פתאום שואלת, מתי מפסיקים לפחד?

לפחד? שאלתי.

מהבעיטה, היא עונה.

סיפרתי לך על הבחור שהכרתי לא מזמן וכבר יצאנו כמה פעמים. הכול בינינו פשוט קסום ויפה וטוב. אבל מתי מגיעים לשלב שבו אנו בטוחים שלא נקבל בעיטה ממנו, out of the blue sky?

המבטא שלה מודגש עוד יותר כשהיא נרגשת.

עלתה לארץ לבדה לפני כמה שנים, עם תואר שני במחקרי שוק וסטטיסטיקה, היא צעירה ממני, חטובה ממני, עם משרה נחשקת משלי, עם ערימה של חברים וחברות בלייניות, ובכל זאת עולה השאלה הזו.

השאלה שתמיד היא עולה, לא רק אצלי.

מסתבר שרוב הנשים שואלת את עצמן, פתאום אני מבינה, מתי מפסיקים לפחד מהבעיטה, מתי אפשר לצפות לקבל את תחושת הוודאות שבקשר, הידיעה שזה יהיה שם גם כשהיא תחזור מהעבודה. 

תראי, אני  עונה, לא מפסיקים ל פחד מהבעיטה, זה רק מעומעם עם הזמן.

אני תמיד קמה בבוקר, או הולכת לישון בלילה, עם הפחד המכרסם זה, שהוא פתאום יתהפך ויבוא עליי בהפוכה (הייתי חייבת להכניס את הביטוי הזה), שפתאום הוא יבוא ויגיד די, פּוּס, שברו את הכלים ולא משחקים. תמיד אני באיזה שהוא מקום מצפה בחשש לרגע הזה.

על פניה עלה מבט של עצב.

אין שום guarantee בחיים, אני ממשיכה,  הכל תמיד יכול לקרות. זה עשוי לבוא ממך, זה עשוי לבוא ממנו. ואני חושבת שבאותה מידה שאנו חוששות, גם להם זה קורה.

כשסיימתי את נאומי חוצב הלהבות, לקחתי עוגיית אוריאו שהייתה על שולחנה ובנסיגה עצובה השארתי אותה לענייני המצגות שלה.