| |
צמח בר
|
| 7/2003
 הגיע הזמן.
אני רוצה להגיד לו.
אני חושבת שהגיע הזמן.
בעצם הגיע הזמן מזמן.
אני צריכה להגיד לו.
לא מגיע לו שאמשוך את זה ככה.
לא מגיע לי שאמשוך את זה עוד.
הוא חייב לדעת.
ואני חייבת להגיד.
השתמשתי בכל מיני רציונליזציות, ניסיתי להרחיק את הכרח האמירה, אבל אני חייבת. אינני יכלה להמשיך לחיות כך.
זה לא פייר, לא כלפיו, ולא כלפיי.
ויקח לי עוד כמה זמן להגיד לו, כי הוא ירצה לנסות שוב, והוא ירצה להשתנות, ויקח לי זמן לסיים את הקורס, ולמצוא עבודה, ולעמוד על הרגליים, ולהתעשת על עצמי, ולהגיד להורים שלי, ולאחותי. ועוד אלף ואחד תירוצים.
אבל לפחות החלטתי להגיד ולא לדחות. אולי זה לא יקרה היום, אולי זה לא יקרה מחר.
אבל אני יודעת. מרגע שהחלטתי, אני מבצעת.
והשיר, השיר של מתי כספי. כך אני יודעת שבעלי מרגיש כלפיי.
לא הרחק מכאן מישהו שאל אותי אם אני יודעת להגיד מה אני אוהבת. ועניתי שפעם לא , אבל היום כבר כן.
והתשובה הזו שילחה חלחלה בעמוד השידרה שלי, האמת שנבעה מפשטות התשובה, זיעזעה אותי. תמיד ידעתי שאני לא יודעת מה אני רוצה, ידעתי בערך מה אני לא רוצה. היום אני יודעת מה אני רוצה, די מאוחר, יותר מאחרים, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, לא?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
