צמח בר

את היציאה מהמיתון אנו נחוש כאן בעוד כחודש, לאחר תאריך קבלת המשכורות הלאומי הבא, ולקצת לפני החגים נכנס לאטרף של עבודה.

בינתיים שקט כאן, אני יושבת די משועממת, מספיקה לעשות את כל הדברים שדחיתי כל כך הרבה זמן, עושה את המוטל עליי כרגיל, וכרגיל משתדלת לעשות מעבר לריבע, אולם גם זה מסתיים איפושהו.

בכנס עדכון חברה אצלנו שנערך לפני כשבוע עשרה ימים, הודיעו על קיצוצים.

לא של כח אדם (בינתיים), ולא של משכורות (בינתיים), אלא של מספר הפריטים שמחזיק כל מותג.

לאחר תהליך של עשרים השנים האחרונות של יצירת מגווני משנה של פריטים בחברות המייצרות ומשווקות מוצרי צריכה ומזון, אני רואה שהחל תהליך עולמי של צמצום מספר הפריטים הנמכרים, והצמדות למוצרי הליבה של המותג. עקרון פרטו ( 80/20 – 20% מהמוצרים מביאים את 80% מהרווחים) וכיו"ב.

בתור מי שעוסקת בבסיסי הנתונים של מגווני המוצרים של מותגי החברה, נשמתי לרווחה; יודעת שזה רק זמני אמנם, אולם עד שיגיע גל ההרחבה הבא, אני מקווה שכבר אהיה הלאה מכאן.

כשאין לחץ, ואין הרבה עבודה, אני מתפנה להרגיש כמה אני משתעממת מהעבודה שאני עושה.

אני לא יודעת מה זה לשבת בעבודה בלי עבודה.

אני מחכה לדוח שמגיע אליי ב- 20:03 , ורק אחרי כן אני יכולה לצאת מכאן, ובינתיים, אני משלימה חובות כתיבה.

***

רק למחרת בבוקר שמעתי על הטבח.

חברה נכנסה אליי לגומחה ושאלה אותי- כולה נרעשת- שמעת על הטבח הנורא?

פערתי זוג עיניים ואמרתי- את יודעת שאנחנו לא רואים טלוויזיה, לא קוראים עיתון, ולא שומעים חדשות.

אח"כ שמעתי קולגה צעירה (מספיק צעירה בכדי להיות ביתי) אומרת בשיחת טלפון- זה כל כך ליל הבדולח, גרמניה של שנת 1933.

וחשבתי על הצעירים הללו, שמתלבטים בינם לבין עצמם, עוד לא סגורים על הזהות המינית שלהם, על חוסר ההבנה התהומית שהם מקבלים מהחברה סביבם בהרבה מאוד מהמקרים.

הצעירים הללו, שבסה"כ רצו להיות בין אנשים כמותם, שרצו להפסיק להיות שונים, שרצו ללמוד איך לקבל את עצמם, ובמקום זאת קיבלו את מטח היריות הזה.

קשה ללמוד לקבל את עצמך, ואם אדם זקוק למקום שאליו הוא יוכל ללכת על מנת ללמוד לקבל את עצמו, למה להרוס כך?

בגלל שנאת חינם נהרס בית שני.

בגלל שנאת חינם בית שלישי לא יצליח לקום.