צמח בר

לפני כמה חודשים הכנתי לעצמי דיסק ובו כשבעים שירים. השירים האהובים עליי ביותר. שירים שתמיד הרגשתי מחוברת אליהם, שירים שתמיד הרגשתי כאילו הם מדברים עליי ואליי. שירים שתמיד ברחתי אליהם.

היום הם כבר לא מדברים אליי כמעט, אולי זה בגלל ששמעתי אותם כל כך הרבה, אהל לא סביר להניח.

לדעתי, הסיבה העיקרית היא שפשוט סגרתי תקופה. סיימתי מצב בו הייתי שרוייה למעלה מ- 15 השנים האחרונות, עכשיו אני יוצאת ממנו, סוגרת דלת מאחוריי. סוגרת דלת ונכנסת לתוך מסדרון ארוך, ארוך. מסדרון שבו יש הרבה דלתות לפניי. דלתות העשויות לא או שלא להיות פתוחות בפניי במאמץ כזה או אחר.

המסדרון לא ממש מואר, וגם לא כל כך חשוך, מין אור אפור-ורוד מאיר אותו.

עכשיו כל שעליי לעשות הוא- להתחיל להתקדם במעלה המסדרון לפתוח לעצמי דלתות.

(שימו לב לניסוח- אפילו לא רשמתי "לנסות לפתוח" – אתם לא יודעים כמה הרבה אומר הדבר עבורי).

חושבת עליך.

אנחנו רוקדים בחדר מגורים של בית, מקום שהוא שלנון, ידיך חובקות את גופי, ואני מניחה ראש על כתף, והמוזיקה אופפת אותנו.

מרגישה את ידיך שנוגעות בי במהלך הריקוד, שפתיך נושקות אותי, עינייך עצומות.

ואני, אינני יודעת מי אתה.