צמח בר

 והיכנשהו, יש איזו צביטה של געגוע לחיים שהיו לנו בפעם ביחד,

לא שהם היו כל כך טובים, אבל ממרחק הזמן,

כל הכאב שליווה את אותה התקופה, מצטעף לו

בערפילים של זמן, והזיכרון של הבילויים והשיגעון

מתמסכים לוילון בוהק בצבעוניות שלו.

שלושתנו עבדנו באותו המקום,

אחת עזבה חזרה, ושוב עזבה.

בין לבין אני עזבתי ולא חזרתי.

אחר כך, גם השלישית עזבה,

גם היא לא חזרה.

כבר כמעט ואין בשביל מה, לְמָה.

עכשיו שתיהן לא עובדות, חובקות בני זוג ובת

כל אחת.  

שלושתנו נבלענו לחיים עצמם, לבגרות, לחיים ולמוות,

על החיים ועל המוות,

המוות והחיים,

כרוכים.

שלושתנו כבר לא מה שהיינו פעם –

צעירות ופוחזות,

ובכל זאת, שום דבר לא השתנה.

ונפגשנו אתמול, לאחר תקופה ארוכה שלא התראינו או דיברנו,

לא באירוע משמח בכלל,

מותה של אימה של אחת מאיתנו.

שלושתנו שכלנו בשנים האחרונות כל אחת בנפרד את אביה,

ועכשיו אחת מאיתנו יתומה אף מאימה.

ואתמול הייתה הלוויה

היא לי קשה לראות את הגופה העטופה מורדת לבור,

את הלבנים המונחות עליה,

את זריקת האדמה עליה.

היה לי קשה ובכיתי.

כן בכיתי.

גם עכשיו אני מוחה דמעה בצנעה.

החיים והמוות כרוכים זה בזה