צמח בר

 ינואר 2010.

התקופה הזו תמיד קשה עבורי.

גם בריאותית, גם נפשית, לעיתים קורים סביבי או לי דברים שאינם מיטיבים איתי.

זו תקופה שבדרך כלל אני עוברת סוג של חשבון נפש,

אולי שיש איזו התניה חברתית שבימים בהם מצויינת סגירת שנה- כמו ראש שנה יהודי, או חברתי, או ימי הולדת, או יום שנה כלשהו, אלו ימי של חשבון נפש בהם עושים רשימת מכולת של מה ביצענו עד כה, מה הספקנו, מה יש לנו, ומה אין לנו, לאן לא הלכנו, וכיו"ב.

ואני?

אני ידועה בתור אחת שרואה את חצי הכוס הריקה של עצמה.

אני יודעת טוב מאוד לראות את כל מה שלא הספקתי, ולא עשיתי, את כל מה שאין לי וחלמתי עליו.

אתם יודעים, מין יכולת מופלאה שכזו.

אז ככה, כן, עברתי בתקופה האחרונה כמה ימים לא קלים, לא מבחינה בריאותית, ולא מבחינת מצב הרוח שלי.

בדרך כלל אני טופחת לעצמי על הכתף ואומרת שאני בדרך כלל מודעת לסימפטומים אשר כאלו, ויודעת לזהות מה הביא אותי למצבי הרוח הללו ולבריאות הגופנית המעורערת.

לפני כמה שבועות, באחד מאותם סופי השבוע, עת ישבנו לאכול ארוחת ערב שקטה הוא שאל בדאגה כנה, "מה יש לך שאת עייפה כל כך בזמן האחרון?"

לא עניתי, אבל נעלבתי קשות, לא יתכן, אמרתי לעצמי (ומאוחר גם לו) בלב, שהוא לא רואה את העבודה הקשה שאני משקיעה סביבו, איך זה שהוא לא מעריך.

התחפרתי בתוך עצמי והשתתקתי, כפי שאני תמיד עושה.

ההשתתקות, וההתחפרות הובילו למחשבות (מן הסתם).

התחלתי לעבור על הסימפטומים, על התחושות שלי, נזכרתי בבדיקות הדם שלי, במה שאמר לי לפני שנים רופא הנשים שלי, קלטתי שיש לי נשירת שיער אדירה ונתתי לעצמי צ'פחה על הפדחת.

איך לא זיהיתי את זה, איך לא ראיתי את זה על עצמי? הלא חייתי עם גבר כזה?! וכבר הזהירו אותי שיתכן שגם אצלי חלה התדרדרות?

הלא רופאת המשפחה העצלה שראתה את בדיקות הדם שלי הזהירה אותי מפני מחסור בויטמינים מסוימים (אתם מוכנים להגיד לי מי במדינת ישראל סובל ממחסור בוויטמין D ?????)

גם רופא הנשים שלי ראה את בדיקות הדם שלי, עוד לפני שנתיים שלוש, ואמר שיתכן שאני סובלת ממחסור ב- B12 .

למחרת רצתי אל רופא הנשים, וקניתי את חבילת הויטמינים שמזמן כבר אזלה לי, והייתי צריכה לקנות, אותה חבילת ויטמינים שהוא ביקש ממני להקפיד לקחת כל יום בצהרים לאחר הארוחה, אותה חבילת ויטמינים שרק אצלו ניתן למצוא?

אותה חבילת ויטמינים שגורמת לפיפי שלי להיראות צהוב זוהר?

אז מיד כשקניתי, בלעתי קפסולה אחת, את השניה למחרת, וכבר מיד הורגש אצלי השינוי, כבר לא עייפה- לאה יותר, מצב הרוח cheerful  , כפי שהיה בחודשים הראשונים להיכרותנו (לפני שנגמרו לי הוויטמינים), ובכלל חזרתי להיות אני.

אז אני ממשיכה להקפיד על לקיחת הקפסולה מדי צהריים לאחר הארוחה.

הנשירה עדיין לא התמתנה, אבל מצב הרוח הרבה יותר טוב, תודה, המרץ שלי לעשות דברים והיכולת המנטלית שלי משופרים וכיו"ב.

אז, כן, בעוד שבועיים היומולדת שלי, ולא, לשם שינוי, עדיין לא התחלתי לעשות חשבון נפש, ואין לי בשביל מה.

הפעם אני רואה את החסר הנכחי, אבל הצבעים החזקים והיפים בהם צבוע היש הנכחי, והידיעה שהחסר הוא זמני בהחלט, ואני צועדת עם הפנים נשואות קדימה (אמנם לאט מאוד, ובחירוק שיניים, אבל למה להיות קטנוני), אל כיוון שאני יודעת שמזמן היה צריך להיות הכיוון שלי.

אז לא, אני לא עושה חשבונות נפש, אבל משום מה אני גם לא מוצאת זמן לקנות מכנסיים...