צמח בר

 ביום שישי הייתה האזכרה.

משום מה, דווקא באותו היום היו פקקים בבית הקברות ולקח לנו כחצי שעה להגיע מהכניסה לבית הקברות אל החלקה.

חמש שנים אחרי ועדיין לאזכרה הגיעו עשרות אנשים, קצת משפחה, והרבה חברים.

של הבן המת, ושל ההורים.

ההורים חיכו שנגיע בכדי להתחיל.

לא קל לעמוד ליד אם שמספידה את בנה.

זה מצמרר לעמוד ליד אב שבוכה בכאב אל בן הזקונים שלו.

להחזיק את ידו של הבן שהיה חצי גוף בקבר (98% אחוזים לטענת הרופאים) וחזר משם.

לראות את דמעות האחות הבכורה שאיבדה את האח הצעיר שלה.  

לאחר הקדיש ותפילת אל מלא רחמים, הם התחבקו ביניהם.

אנחנו התרחקנו מעט כי החברים המנחמים רצו להגיע וללחוץ ידם של ההורים.

יחד עם זאת, כולם רצו לפגוש אותי – "קרן האור של המשפחה" להגדרת האם הפולנייה (וגם לאב לא חסר).

ואחרי לחיצת הידיים של ההורים הם נגשו אליי במיוחד להציג עצמם, ללחוץ את ידי ולהחמיא לי.

אחר כך בבית, אמרתי לו, "רק חסר היה שיאמרו- מזל טוב, הם גרמו לי להרגיש כאילו אני הכלה ביום חתונתה".

ובערב, סיפרתי לאמא, על האזכרה שהייתה.

לא הרבה, רק ציינתי את העובדה.

היא מצידה לא התאפקה ושאלה, "לפחות התאפרת?"

מי אמר שעיראקית לא יכולה להיות פולניה??????