כבר אמרתי וכתבתי לא פעם, שעקרת בית למופת אני לא.
למעט נקודות מסוימות-
כפי הנראה בלבשל אני טובה.
אני גם לא יכולה להתחיל לבשל, אם יש כלים בכיור וגם בין לבין עירבוב החומרים בסירים וכיו"ב ואחרים, אני עומדת ושוטפת את הכלים שכבר נמצאים בכיור.
גם בכביסה- אני לא אוהבת שאחרים נוגעים לי בכביסה שלי. למיין כביסה, להפעיל מכונה, לתלות ולקפל.
מייבש אני משתדלת שלא להפעיל. לא אוהבת, ואם אני לא חייבת אז לא צריך.
שאר עבודות הבית?
לסדר מיטות?
להחליף מצעים?
לטאטא?
לשטוף רצפות?
שומו שמיים..
זה לא שאני רואה עצמי נישאת מהמלאכות הללו, אני פשוט לא רואה את הצורך בהן עד שהמצב מגיע עד לכדי מסה קריטית.
ולכן, בשל כל האמור לעיל, אני משתדלת להחזיק מנקה בשכר.
אבל זה גורר מצידו בעיות אחרות-
באחת הפעמים המנקה שכחה את הפנקס האישי שלה על המיטה שלנו וכשפתחנו אותו גילינו (מי שהיה אז הבנזוג) את מספרי הדרכון שלנו רשומים אצלה.
למותר לציין שהיא לא הראתה את זיו פניה אצלנו היא גם לא התקשרה.
אבל זה היה מזמן – ורק עכשיו פתאום תוך כדי כתיבה נזכרתי בכך.
רציתי לכתוב עליה.
מסיבות די מובנות לא אהבתי שהיא זו שמנקה בבית.
לא שאמרתי מילה, לא מתוך פולניות, אלא ממקום אחר.
לא רציתי לקפד מקום פרנסתה.
וזה גם הרגיש לי לא נכון ולא טוב לבוא אליו בדרישה – אחרי הכל הוא המעביד שלה ולא אני- ולהגיד לו שאני רוצה שהיא תלך.
הבעיה החמורה שהיא קשקשנית לא קטנה, ובעיה אפיול עוד יותר גדולה – שהיא בכלל לא ניקתה.
היא הסיטה את הלכלוך מצד לצד, העבירה סמרטוט, מרחה והלכה.
אבל לא אמרתי מילה.
לאט, לאט הסכנתי עם המצב.
זה מה שיש וזהו- הוא לא יפטר אותה מסיבותיו שלו, ואני לא אגיד מילה מסיבותיי שלי.
לא אמרתי מילה וכשהיא הייתה צריכה אפילו פרגנתי לה, במתנות קטנות, טלפונים מעודדים ועוד.
למעט ההתעללות הזו, ועוד אחת דומה שקדמה לה – הוא נהנה מזה במיוחד (גבר, מחמאה לאגו, מה צריך יותר מזה?) - הקפדתי שמקרים כאלו לא יקרו שוב בכדי שלא לפגוע בה אפילו בתום לב.
אבל זה כנראה היה קשה לה (אני לא משלה את עצמי שהבלאגן שאנחנו עושים - ואנחנו עושים- הוא זה שהיה קשה לה).
באמצע דצמבר, באמצע הניקיונות, אני עומדת במטבח, אוכלת את כריך הבוקר שלי, הוא בחדר השינה, אוזר את כוחותיו לעוד חצי יום של קשקשנות יתירה, היא בסלון, מושכת סמרטוט לח על הרצפה.
לפתע היא נעמדה (מה נעמדה, היא כבר עמדה), טוב נו, נעצרה על מקומה, ובעודה אוחזת את מקל המגב (מה, היא חשבה שזה יביא את החיזוק לו היא נזקקה?) אמרה בקול רם- "זהו, אני לא יכולה איתכם יותר, אני אבוא לכאן לעוד שבועיים- עד סוף החודש ולא יותר. הנה נתתי לכם שבועיים הודעה מראש, ככה זה לפי החוק".
אמרתי לה, "טוב, שיהיה לך בהצלחה" והלכתי לעבודה.
תגובה דומה היא קיבלה גם מוודרו.
בערב אמרתי לו שנשמתי לרווחה.
הוא ענה לי שגם הוא, ובעצם גילינו ששנינו חיכינו שזה יבוא ממנה.
בשבוע שלאחר מכן היא חזרה על כך שהיא עוזבת.
בשבוע האחרון של החודש, בפעם האחרונה שהיא באה, בסוף היום כשהוא נתן לה את שכרה (אני כמובן לא הייתי שם- הייתי בעבודה), ואת מתנת הפרידה, היא הופתעה, מה אני לא באה בשבוע הבא?
התפטרת, הוא ענה לה, זה מה שאת רוצה, כך אמרת.
לא באמת התכוונתי, היא אמרה לו.
לא אמרת אף מילה על כך, הוא ענה.
והיא הלכה לדרכה.
השבוע הגיע לנקות מי שמנקה עבור אימי.
שקט, חייכן ויסודי.
בערב, לאחר שהוא הלך, התקשר אליי וודרו- ואומר- צ'מעי, שמיים וארץ. עכשיו אני מבין למה רצית אותו כל כך.
זה כיף לחזור לבית נקי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
