צמח בר

מהמדיטציות בקורס, אני יוצאת עם כאב ראש.

הכאב מופיע בדרך כלל במצח באיזור העין השלישית, מעל הגבה הימנית.

וזה כאב שמטריף לי את הדיעה, אני משפשפת את המצח עד שהעור מאדים.

קשה לי להתחבר לקורס.

אולי בגלל שאני מגיע בשעה וחצי לאחר תחילתו של השיעור.

גם כך זה יותר מדי שעות בבת אחת עבורי.

במדיטציה הראשונה היום היינו אמורים להתחבר ל"ילד הפנימי" שבנו, לגעת באחד הדפוסים הכואבים בחיינו, אחד מאלו שחוזרים ונשנים ולחזור אחורה לסיטואציה מסויימת בעבר שבה עלו הרגשות דומות.

ניסיתי ולא כל כך התחברתי מבחינה ריגשית.

ניסיתי לחזור לאותה נקודה בחיים שגרמה לי לנוע לכיוון החלפת השם הפרטי שלי – זו הייתה הפעם הראשונה שהחלפתי והייתי אז בת בערך שש (אם נקח בחשבון שבפועל ובמשרד הפנים החלפתי את השם בקיץ שבין כיתה א' לכיתה ב' ואני מניחה שעברו מספר חודשי שיכנוע של ההורים.

ניסיתי לחזור לאותה הסיטואציה ולהתחבר אליה ריגשית, אליה ואל הילדה שהייתי ושעדיין הנני, אל מה שגרם לי לרצות לזנוח את השם הפרטי שאותה נשאתי אז (וחזרתי אליו לאחר עשרים שנה). ניסיתי ולא הצלחתי. ראיתי את הסיטואציה, חזרתי לראות דרך העיניים שלי , אבל ריגשית הייתי מנותקת.

ניסיתי שוב, אפילו דחפתי מעט, זה העלה בי דמעות של כאב ואת ההבנה, שהנושא מעט יותר מורכב והלא כל כך פשוט כפי שלכאורה זה נראה אפילו לי.

מה שכן, לא ניסיתי לשנות בעיני רוחי את הסיטואציה, לשכתב את ההיסטוריה הפרטית הריגשית שלי, משום שהבנתי, שאם אשנה את הסיטואציה הספציפית הזו שהיא פיבוט בחיי (עכשיו אני מבינה), אם הסיטואציה הזו הייתה שונה, לא הייתי הופכת להיות מי שאני היום.

במדיטציה השניה, היינו אמורים לאזן זוגות של צ'אקרות.

בדרך כלל אני יותר מהירה, נכנסת למבנה די במהירות, והמאסטר מגיע אליי כמעט כהרף עין, כאילו היה כל הזמן איתי, מאזנת מולו צ'אקרות וממשיכה לטייל איתו הלאה. היום הייתי איטית, לא הייתי מרוכזת, לא הצלחתי להכנס למבנה, לא הצלחתי לראות את הצ'אקרות, לא חשתי את המאסטר איתי, כפי שאני בדרך כלל מרגישה את החיבוק העוטף והחם שלו.

פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה ריגשית, משנות התיכון שלי. מצב, לא נקודת זמן, תקופה, שבה כל האגו הנערותי שלי, שגם כך רוסק ע"י אמא דומיננטית, משפחה לא תומכת ובית ספר אימתני, עמד על כרעי תרנגולת ונשבר לחלוטין בצעדיי הראשונים כאישה.

לא המשכתי לגעת בסיטואציה הזו.

זה הספיק לי רק לחוש אותה כהרף עין ולהבין מה היא עבורי.

ידעתי שדבר זה מצריך יותר משאבים משהיו לי זמינים כרגע, לא בזמן ולא באנרגיות. לא רציתי לטפל בסיטואציה הזו מול שאר אנשי הקורס.

אני צריכה לטפל בכך לבד, מול עצמי. מול המראה הפנימית שלי. בפרטיות. בלי קהל.

חזרתי במהירות למדיטציה שהיינו באמצעה. המשכתי הלאה והפעם היה לי יותר קל להתרכז בתוכה, למרות שהייתי עדיין המומה מה- insight שלרגע נגלה לי.

מעולם לא הסתרתי את הכאב שגרמה לי אותה פגיעה, מעולם לא הכחשתי. דיברתי על כך מעט עם חברות, אבל לא הרבה. מעולם לא הסתתרתי מפני הפגיעה הזו, אבל רק לכאורה, כי מעולם לא נגעתי נגיעה ישירה במה שאותה פגיעה עשתה לי, מה היא גרמה לי, הדפוסים והתבניות שאליהם הנעתי את מסלולי חיי כתוצאה מאותה פגיעה. נעתי בידיעה שהפגיעה הזו צפויה להגיע, ובחרתי בנתיבים שלא יפריכו את צפי הפגיעה הזו, אם לא זהה, אז דומה, או לא רחוקה.

וכשאני חושבת על כך, גם בטיפול הפסיכולוגי הקצר שעברתי (שהוביל אותי לנישואים מיותרים ולגירושים מהירים) לא נגעתי בכך. כמו טיאטאתי את הנושא. לא הכחשתי את קיומו, רק לא הודיתי בעוצמת פגיעתו.

וכשהסתיימה המדיטציה רצתי לשירותים, כי השלפוחית גאתה, וביני לבין עצמי, הרהרתי (וכי מה, אתם חושבים שאשיר בשירותים של אנשים זרים?) והבנתי שנגעתי בנקודה היסטרית, והבטחתי לעצמי שאטפל בה עבור עצמי.