ודי זה כבר לא יהיה.
כל ההתבחבשות הזו בעצמי, בעבר שלי, במה שהביא אותי להיות מה שאני היום.
כבר אין לי כח לעבור את כל הכאב הזו שוב ושוב.
ואני אפילו לא התחלתי לגעת בכאב אלא רק לעבור לידו, לעשות גל קטן ולברוח משם.
אין לי כוחות יותר להתעסק עם זה, זה כואב.
ואני יודעת שאת מחיר אי הטיפול בכך אני משלמת.
משלמת ביום יום, בבית, בזוגיות, בקריירה (יותר נכון להגיד באין קריירה) בחוסר הגשמה עצמית.
אני משלמת, משלמת באי כתיבה, באי סיפוק, בחוסר נוחות ובכאב.
ובכל זאת לא הייתי מוכנה לגעת בזה.
עדיין אני לא מוכנה.
לא מוכנה להעיר את הילדה הקטנה והתמימה שהשכבתי לישון בבעיטה, הכנסתי לחדר האטום- לפחות הוא מרופד, וסגרתי את הדלת בבעיטה.
עדיין אני מרגישה אותה, מרימה את ראשה, עיניה עגולות ופעורות לרווחה, עדיין מאמינה.
למרות הכל.
ואז נולדתי אני.
שילוב של בינה לביני- אותה ילדה קטנה שהיא כבר כמעט ולא אני.
עדיין חולמת בתמימות חלומות של אמון וביטחה, מסירות והתמסרות, אבל כבר לא מאמינה שדבר כזה אפשרי, יודעת שאין ולא היה, וגם לא יהיה.
הייתי רוצה לחזור להיות אותה ילדה קטנה, הייתי רוצה לחזור להיות נאמנה לעצמי, למי שאני.
אני כבר לא יכולה.
קיבלתי סטירה מהמציאות – ועד אחת ועוד אחת, ועוד אלפים וזה כבר בלתי אפשרי.
אני כבר לא מאמינה.
אתמול הכל התעורר מחדש, ולא מצאתי בתוכי את האנרגיות להשקיט את הכל, ולא הייתי מסוגלת להרשות לעצמי להוציא את הכל, אז אני נעה בלימבו, באיזור שבין לבין, לא כאן ולא שם, חצי דומעת, אבל לא, מושכת באף, מתקנת את איפור העיניים שנמרח מעט, וממשיכה הלאה.
החיוך אמנם עולה במאמצים, והריכוז- יש רעש בראש, אני לא מצליחה לשמוע, אבל אני בציפרניים מושכת, וגררת עוד רגע, עוד דקה.
את הדרך הבייתה כבר עשיתי בוכה, מפליגה בין הטיפות הבודדות שעוד נותרו בשמיים, לבין הממטרים העזים שזורמים לי מהעיניים.
עוברת בראש, על הדברים שעברתי מאז ועד היום, מדפדפת ומצליחה להבין שלמרות שחשבתי ששיניתי דפוסים של חיים בשנים האחרונות, לא באמת שיניתי מאומה, ואין חדש תחת השמש.
אין חדש.
ואני עדיין לא מוכנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
